50 גוונים של קסם: אייל ברקוביץ' חוגג יובל

דצמבר 1988, אצטדיון ר"ג. נבחרת נוער ב' של ישראל סיימה לקרקס איזו יריבה במסגרת טורניר החורף, והקהל המועט מיהר להתחפף. לפתע איש מבוגר עלה לכיוון יציע העיתונות, כולו אדום מכעס. סקרן אותי לדעת למי מכוונות הצעקות, ומהר מאוד גיליתי שהן מיועדות אליי. "אין לך מושג, תפרוש עכשיו", זעם הברנש.

זה היה זאב ברקוביץ', אביו של אייל. כל הרעש והצלצולים נוצרו כי כתבתי באותו בוקר שיניב כהן, קשר נבחרת הנוער, שחקן טוב יותר מבנו. מה לעשות, האב צדק. יניב כהן נעלם בין דפי ההיסטוריה, ואילו כשברקו תלה את הנעליים כבר היה ברור שהוא השחקן הישראלי הטוב ביותר שראיתי. כן, ערן זהבי סקורר מדהים, ולחיים רביבו היתה בעיטה מושלמת, ואוחנה היה הכי אלגנטי על הדשא, אבל ברקוביץ', בשיאו, היה מהפליימייקרים הטובים בעולם.

ברקוביץ', שבשבת יחגוג את יום הולדתו ה־50, התנהל כמו קוורטרבק שזקוק למאית שנייה כדי להלביש את הכדור ביד של הרסיבר. פעם סיפר שכל מה שצריך זה שהחלוץ יעשה תנועה, וכשנשאל, גם אחרי שנים בחו"ל, למי הכי אהב למסור, השיב "אלון מזרחי", החלוץ שתנועת המטוטלת היתה סימן ההיכר שלו.

כשאייל התרוצץ וחילק אסיסטים, זו היתה אמנות. הטיימינג, הדיוק, קור הרוח. פעם ביקשתי שינסה להסביר, וברקו סיפר שכשהוא מפתח התקפה - הכל נראה לו כמו בהילוך איטי. הוא יודע תוך כדי ריצה היכן נמצאים אנשיו, איפה משוטט הכדור ולאן הוא אמור להגיע.

אני זוכר שבזמן ששיחק במכבי חיפה והיריבה העיקרית הייתה מכבי ת"א, לתל־אביבים לא היתה תשובה לכישרון החיפאי. בכדורגל נטו, נציגת הכרמל עסקה בפירוק ובהרכבה, עד שאברהם גרנט הבין שהגיע הזמן להשתמש בנשק לא קונבנציונלי. הוא הכניס להרכב את עמית לוי, שעיקר תפקידו היה לארוב לברקוביץ' על קו האמצע.

למי קראתם קטן?

כשאייל יצא לאנגליה ב־1996, היה חשש שממדי גופו לא יתאימו למשחק הנוקשה באי הבריטי. גרהאם סונס, המנג'ר שקלט אותו בסאות'המפטון, סיפר לא מזמן שהם חשבו בהתחלה שאין לישראלי מושג - והשאירו אותו רק בגלל סגל פצוע. הגדולה של ברקוביץ' היא שכבר אז לא ספר את האחרים, וקיבל על עצמו את תפקיד בעל הבית גם בלי שנתנו לו אותו.

את הניצחון הענק 3:6 על מנצ'סטר יונייטד לא שוכחים בדרום אנגליה גם אחרי 26 שנה, וכשה"טיימס" בחר ב־2009 את עשרת הקשרים הטובים בתולדות הפרמייר ליג, ברקוביץ' סגר את הרשימה, מקום אחד מתחת לדיוויד בקהאם.

כנראה ברקוביץ' לא היה יכול להגיע רחוק יותר, כי אופי ופה גדול קשה לשנות. הרי ניתנה לו במה בסלטיק הגדולה, שאליה עבר בקיץ 1999 תמורת סכום שיא של 5.75 מיליון ליש"ט, שלפי הערך של היום, המגזין "אתלטיק" חישב ומצא שזה בערך 74.3 מיליון ליש"ט.

שיחקו שם הנריק לארסון, מארק וידוקה, לובומיר מוראבצ'יק. עם כל השמות האלה, המאמן ג'ון בארנס היה מוכן לתת לברקו להוביל. בארנס התגלה כמנג'ר כושל, ואילו מחליפו מרטין אוניל הוביל את המועדון לשלוש אליפויות, רק שמבחינת הישראלי הוא התברר כסיוט. באייל היה מיקס של כל מה שאוניל תיעב. מניירות של כוכב, בריחה מעבודה שחורה, והכל לווה בפסקול של תלונות.

שם, בסלטיק, זה בלט במיוחד, כי את ברקוביץ' העריצו או שנאו. זו לא רק אותה בעיטה מפורסמת של ג'ון הארטסון לראש הקשר באימון של ווסטהאם האנגלית. יש גם תמונה בלתי נשכחת של פטריק ויירה, כוכב ארסנל, עומד מעליו, בזמן שהתפתל על הדשא וצועק שיפסיק להתבכיין.

חשבתי שהתקופה בסלטיק תרסק אותו, אולי אפילו יחזור בגללה לארץ, אבל ברקוביץ' אסף את השברים, עבר לבלקבורן, משם נדד לתקופה נפלאה במנצ'סטר סיטי, וסיים את הקריירה האירופית בפורטסמות', שהייתה בליגה הבכירה. דווקא כשחזר לארץ, לפרויקט הגלקטיקוס של מכבי ת"א, דומם מנוע, כי כזה הוא. לא יכול בלי להט, תשוקה, ולזה תוסיפו חוסר סבלנות בילט־אין.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ברקוביץ' שיחק 78 פעמים במדי נבחרת ישראל. יש לו בסך הכל שתי אליפויות, שתיהן עם מכבי חיפה. יש שחקנים עם שורת הישגים מרשימה יותר וכאלה ששיחקו במועדוני פאר, אבל לאף אחד לא היה אותו זיק גאונות ששמור למעטים בעולם.