פעם הם היו חברים שלנו. בשנת 1984 הגיעו האירים, שהוגדרו על ידי העיתונות המקומית כ"נבחרת אירלנד החופשית", למשחק ידידות וחברות נגד נבחרת ישראל באצטדיון בלומפילד.
8,000 צופים הגיעו לאצטדיון בלומפילד (אבל 3,000 כרטיסים נמכרו) בתחילת אפריל, כדי לצפות בשני שחקנים. מהצד האירי, הכוכב הכי גדול שיצא מאירלנד עד אז ולבטח מהגדולים מאז, ליאם בריידי. ישראל כמובן לא הייתה חלק מאירופה אז, ומשחק ידידות נגד אירופאית מהאי הבריטי נחשבה לאטרקציה.
מהצד השני הייתה זו הופעת בכורה של שחקן צעיר בשם אלי אוחנה, שהמאמן יוסל'ה מרימוביץ טען לפני המשחק ששיתוף הפעולה שלו עם זאהי ארמלי מסקרן כל חובב כדורגל. אורי מלמיליאן שהיה בספק למשחק בבוקר עצמו החליט שהוא ישחק כי לא מפספסים משחק של נבחרת ישראל.
האירים הגיעו בעיקר לבלות והיו בטוחים שינצח בקלות, אבל כבר בדקה השלישית אלי אוחנה בן ה-20 כבש את השער הראשון שלו אי פעם בנבחרת ישראל, בדרך לקריירה בלתי נשכחת. זאהי ארמלי אכן כבש את השני.
בדקה ה-65 הגיע אחד השערים הזכורים בקריירה של משה סיני ושל נבחרות ישראל בכלל. אוחנה פרץ באגף והרים בצורה מדויקת למשה סיני, שבמספרת קדמית יוצאת דופן כבש מקרוב. 0:3 מהדהד שנחשב לאחד ההישגים הגדולים של נבחרת ישראל בשנות השמונים. אלי אוחנה הודה אחרי המשחק: "לא ישנתי כל הלילה מההתרגשות".
נבחרת אירלנד ראתה בהפסד הזה אחד המביכים בהיסטוריה שלה, אבל שש שנים אחר כך היא תעפיל למונדיאל בלי ליאם בריידי ותהפוך בעיתונות הישראלית לנבחרת אייר.
בישראל רצו להשתמש בניצחון הזה כדי שיקבלו אותנו לאירופה, אבל העסקנים שהיו אנטישמיים כבר אז, אמרו שזה מוקדם מדי. ישראל תצטרף כמובן לאירופה בסופו של דבר רק עשור לאחר מכן ואוחנה כבר לא אוהב את האירים.
