יצחק ג'אנו היה אימת החלוצים, בעיקר בשנות ה־70. בלם בית"ר ירושלים במשך 15 שנה אף הדביק לעצמו כינוי מתאים "רוטוויילר" ומספר: "היה לנו משחק בימק"א נגד שמשון ת"א. באותו שבוע קיבלתי נעלי סטופקס עם פקקים אדירים והחלטתי להפחיד את החלוץ האגדי קיש רומנו. אמרתי לו: 'תראה את הנעליים. נכנסתי באימון בשחקן מהנוער ועשיתי לו 18 תפרים'. הוא היה בהלם, חטף פחד מוות וביקש מהמאמן לא לשחק".
יש עליך סיפורי אגדה שפוצצת שחקנים, נשכת, צבטת.
"מה פתאום, אף פעם לא ירדתי לרמה הזאת. הייתי אחד השחקנים הנוקשים, אבל הוגן. תמיד לוקח כדור ראשון, נותן גליץ' טוב, זורק עקיצה קטנה, ואז החלוץ שמולי כבר היה חושב פעמיים. אני אגלה לך משהו - במגרש הייתי הכי קשוח בעולם, אבל בחיים אני מאוד רגיש".
"הוא בטח בבית סוהר, העבריין"
למרות הסנגוריה שהוא מלמד על עצמו, התדמית של ג'אנו, היום בן 72, עשתה את שלה, ובמהלך מלחמת לבנון הראשונה, עת לחם בעוז בעומק ארץ הארזים, הוא ספג אש מפתיעה דווקא מכוחותינו.
"הסמח"ט החדש שלנו בחטיבת ירושלים שאל אותי אם יש לי קשר לג'אנו מבית"ר", הוא מספר, "ועוד לפני שהגבתי הוא פצח בסדרת קללות עסיסית. 'כמה אני שונא אותו, אני אוהב את הפועל ת"א. הייתי רוצח אותו. הוא בטח בבית סוהר, עבריין הרוצח הזה'. והמשיך עד שבא אליו קצין אחר ואמר לו: 'אתה יושב ליד ג'אנו בית"ר, תראה איזה עדין הבחור, איזה נחמד'. ומאז אני והוא חברים טובים מאוד".
מול אותה הפועל ת"א, בבלומפילד, הוא שיחק באחד המשחקים הכי משוגעים שהיו כאן. "רוני קלדרון, שהיה שחקן נדיר, עבר את כל ההגנה שלנו וגלל את הכדור לשער. אוהד בית"ר, חייל, קפץ מעל הגדר ועצר את הכדור. המשחק פוצץ", הוא נזכר ברגע המוזר כאילו קרה אתמול.
שורה בסרט בורקס
ג'אנו, שהיה קפטן בית"ר, היה סמל גדול בירושלים, דמות חסרת פחד שמעטים העזו להתקרב אליה. הוא היה חלק מקבוצת הפאר שבה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, ויקטור לוי, יוסי מזרחי ואחרים, ואף הניף פעמיים את גביע המדינה על חשבון מכבי ת"א. עם זאת, הזדמנות בנבחרת ישראל הוא לא קיבל.
"באותן שנים היה קיפוח מטורף של כל מי שלא שיחק במכבי או הפועל ת"א. היו מעטים, כמו מלמיליאן הגדול מכולם, שלא היה אפשר להתעלם מהם. היינו הגנה מטורפת, הבקיעו לנו 13-15 שערים בעונה. 18 משחקים לא חטפנו גול, ועדיין אף אחד מההגנה שלנו לא קיבל אפילו הזמנה לאימון בנבחרת. היו קבוצות שניהלו כאן את הכדורגל".
לעומת זאת, משוק מחנה יהודה, עד היום, הוא אף פעם לא יוצא מקופח. כמעט אין אחד שלא עוצר אותו וצועק לו "יאללה בית"ר". ג'אנו אומר שזה קורה בעיקר בירושלים הרבה פעמים, אבל לעיתים גם מחוצה לה. לדבריו, הוא והגוף שלו הרוויחו את זה ביושר.
"החלפתי ברך, יש לי 90% נכות בגלל הכדורגל", הוא מספר, "שיחקתי בבית"ר בערך 500 משחקים, גם פצוע, זכיתי בתארים. את כל הנשמה שלי השארתי על המגרש". הוא אפילו זכה על כך לאזכור בסרט "רק היום", שבו זאב רווח, בעל בסטה בשוק, אומר: "ג'אנו שבר את הרגל, איך ישחק בשבת".
אז לא רק אתה פירקת חלוצים, גם הם פירקו אותך?
"אל תגזים. עד כאן. אותי אף אחד לא פירק. לעבור אותי היה כמעט משימה בלתי אפשרית. לעולם לא ויתרתי".
ובכל זאת, בעבר ביקשת כרטיס למשחק של בית"ר ולא זכרו לך חסד נעורים.
"נכון, ביקשתי ואמרו לי שיחזרו אלי. עד היום אני מחכה. לא נעלבתי. אם זה היחס לשחקן כמוני, אחרי כל מה שנתתי למועדון, זה לא מכבד אותם. זה פוגע בבית"ר, לא בי. אם אני רוצה, אני הולך עם הנכדים שלי, קונה כרטיסים וזו לא בעיה. בזמנו גם אמרתי שאני מוכן לממן מכיסי עשרה כרטיסים לחיילים במשחקי בית של בית"ר. אני מזמן עברתי הלאה, אבל אני חושב שצריך לתת טיפה כבוד לשחקן שנתן הכל כולל הכל למועדון".
"נהנה מכל רגע בחיים"
פתיחת העונה המגומגמת של בית"ר הובילה את ג'אנו למסקנה אחת: "לפי מה שראיתי מדובר בקבוצה מאוד בינונית, שבירה, ועד עכשיו זה קטסטרופה ורחוק מאוד מאליפות". הוא גם מודה: "אין לי עם מי להזדהות שם, אני לא מכיר את השחקנים. פעם היינו כולנו מהעיר, מהשכונות. גדלנו בנוער של בית"ר ואז כולנו עלינו לבוגרים".
אחרי פרישתו ממשחק, פתח ג'אנו בית ספר לכדורגל במעלה אדומים, ניהל עשרות שנים את חדר הכושר שם עד שפרש, והיום הוא שותף לפרלמנט חברים אחד: "נותר לנו ליהנות מכל רגע יפה שיש לנו בחיים, ויש לא מעט כאלה".
אתה בקשר עם אורי, דני, ויקטור ויוסי?
"עם ויקטור כן, אורי בת"א, דני בעניינים שלו, גם יוסי. מדי פעם נפגשים, אבל לא הרבה. זה מצער, אבל כשנפגשים אנחנו מדברים, אוכלים וצוחקים יחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו