בשבוע שעבר חגג דב רמלר, יחד עם משפחתו, את יום הולדתו ה־70, אבל כבר בפתיחת הראיון הוא חוזר לגיל 18, לאחד המשחקים הכי מוכרים בתולדות הכדורגל הישראלי: "עוד לא הייתי בן 18, בדיוק סיימתי מבחן בגרות, רצתי ל'אורווה', התלבשתי מהר ועליתי לשחק בדקה ה־30 של חצי הגמר מול בית"ר ירושלים".
הוא היה אז חלוצה האימתני של הפועל פתח תקווה, שחלמה על מקום בגמר הגביע של 1974: "ביצענו מהפך והובלנו 2:3, וזה לא מצא חן בעיני בית"ר, ואז, כשלוש דקות לסיום, התחילה מהומת ענק ואוהדים שלהם פרצו את הגדרות והתחילו לרדוף אחרינו.
"המשחק פוצץ. הכניסו אותי ואת ישראל אביצור מהר לאמבולנס, שם שכב שחקן פצוע של בית"ר, דוד ישי, והבריחו אותנו לבילינסון. שחקני בית"ר הגיעו לבקר את ישי, ושלום אביטן ז"ל ראה אותי ופשוט שם לי אגרוף בפנים. לימים שיחקנו יחד והפכנו לחברים טובים".
רמלר, שקרע רשתות בשנות ה־70 וה־80 גם במדי הפועל תל אביב והפועל באר שבע, היה יוצא דופן בביצת הספורט שלנו. הוא התחיל כשוער בילדים של מכבי פתח תקווה, עבר להפועל פ"ת, וכששאלו אותו באיזה תפקיד הוא רוצה לשחק ענה "חלוץ" והשאר היסטוריה.
כבנם של ניצולי שואה, יהודית ואברהם, "הכדורגל בשבילי היה סוג של בריחה", הוא אומר ומסביר שרק רצה לבעוט בכדור. הוא עשה זאת היטב, וגם נגח מצוין עם רעמת השיער הלבן שהיה אחד מסימני ההיכר שלו, יחד עם "הרגליים העקומות".
"שינוי ענק"
רמלר, שגם זכה בגביע המדינה עם הפועל ת"א, הציל את הפועל ב"ש מירידה ואף לבש את מדי הנבחרת, הטביע את חותמו כשחקן, אבל אחרי שפרש ופנה לקריירת אימון, היא לא נסקה. דווקא בעונת השיא שלו על הקווים, שבה הוביל את מכבי פ"ת למקום הרביעי, החליט בגיל 40 לעשות מהפך: "חשבתי שאהיה המאמן מספר 1 בארץ, זאת הייתה השאיפה שלי. עשיתי קורס מאמנים, והתחלתי מלמטה, כי שם רציתי לעשות את כל השגיאות, ואז להגיע למעלה טוב ומוכן".
אז למה פרשת?
"הבנתי שמבחינה רגשית קשה לי לעמוד בלחצים הגדולים שיש למאמן. הנוף סביבי לא עמד בסולם הערכים שלי ונוצר קונפליקט עם המשפחה והעתיד שלי. הלחץ הנפשי היה ממשי, ואף עברתי אז את הצנתור הראשון שלי. הייתי צריך לבחור בין הבריאות לכדורגל. רציתי לצאת מהביצה הזאת, והחלטתי שאני מציל את עצמי ואת המשפחה ועושה שינוי ענק בחיים".
מה החלטת לעשות?
"הפכתי למנהל מערך הטקסטיל של קופת חולים כללית. הרגשתי שזה הרבה יותר מתאים לי. עבדתי קשה, אבל נהניתי ועשיתי את זה עד הפנסיה. היום אני מרצה בבתי ספר על העצמה, תובנות והסיפור האישי שלי".
על השאלה מה הוא חושב על הכדוגל היום, עונה רמלר בסוג של התנצלות: "אני לא רוצה לירוק לבאר שממנה שתיתי, אבל הכדורגל שלנו לא מעניין. אנחנו לוקים במהירות החשיבה, בטכניקה ובהבנת המשחק. אנחנו אמנם התקדמנו, אבל באירופה מתקדמים הרבה יותר והפערים רק גדלים. אני כמעט ולא רואה כדורגל ישראלי, מעדיף לראות את ברצלונה ופ.ס.ז', בקיצור את הגדולות והטובות".
שיער לבן בגיל 13
אני חוזר איתו לימים על המגרש, ולאחד מסימני ההיכר שהוזכר קודם לכן: "אני חושב שיצאו לי שערות לבנות כבר בגיל 13, אבל לא סבלתי מהקנטות. הבנות שלמדו איתי אמרו לי שהן אוהבות את זה וחיזקו לי את הביטחון. אפילו היה לי קטע מצחיק עם זה כשהתחלתי לצאת עם רונית, שמיד ידעתי שהיא תהיה אשתי".
אתה חייב לספר לנו.
"אמא של רונית פתחה לי את הדלת. היא ראתה אותי עם השיער הלבן שלי וצעקה לבעלה שהיה לו מוסך: 'שלמה, בא אליך קליינט'. היא חשבה שאני מאובק בגלל הלבן בשיער".
לרונית ודבל'ה (בפי חברים וקרובים), שגרים באורנית, יש שני בנים, ששיחקו במחלקת הנוער של הפועל פ"ת ופרשו מיד לאחר מכן, וגם שישה נכדים. "הם הפתיעו אותי כולם ובאו לחגוג לי יום הולדת", הוא זורח, "אני חולה עליהם, הם החיים שלי. אני נהנה מהם ואוהב להיות איתם כמה שיותר. כל יום שישי אנחנו אוכלים ביחד".
אתה מבשל להם?
"אל תגזים. אם צריך לעשות 'על האש' אני מתייצב. את כל השאר אני משאיר לרונית, זה עדיף לכולנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו