היום שבו ייחתם הסכם שלום בין ישראל ולבנון נראה רחוק מאוד, וגם אם זה יקרה מתישהו בעתיד, קשה לדעת אם ומתי נזכה לראות מפגשים ספורטיביים בין ספורטאים שלנו ושל שכנתנו מצפון. אבל בעבר הרחוק, ולמרבה ההפתעה גם אחרי שמדינת ישראל העצמאית הוקמה ב־1948, היו לא מעט מפגשים כאלו, גם אצלנו וגם אצלם.
האירוע הגדול ביותר היה משחק הידידות בין נבחרות ארץ ישראל ולבנון ב־27 באפריל 1940 באצטדיון המכביה שבצפון תל אביב. זה היה למעשה משחק הידידות הראשון והיחיד של הנבחרת לפני הקמת המדינה - וגם הניצחון הראשון.
לפני כן הנבחרת קיימה ארבעה משחקים, ובכולם הפסידה. ב־1934 היא הובסה בשני המשחקים מול מצרים במוקדמות גביע העולם, 7:1 בקהיר ו־4:1 בתל אביב, וב־1938 הנבחרת הפסידה במוקדמות המונדיאל ליוון 3:1 בתל אביב ו־1:0 באתונה.
שנתיים לאחר מכן, בזמן שמלחמת העולם השנייה השתוללה באירופה והיישוב היהודי נמצא תחת שלטון המנדט הבריטי, הוזמנה נבחרת לבנון לתל אביב. היוזמה לקיום המשחק הייתה של ג'מיל סבאייה, נשיא ההתאחדות הלבנונית, שביקר בכל שנה את בני משפחתו ביפו ובירושלים והיה ביחסים מצוינים עם יו"ר ההתאחדות הארץ־ישראלית, יצחק חלוץ.
את נבחרת ארץ ישראל ניהל אז ארתור באר, שחקן עבר בקבוצת הפאר היהודית־אוסטרית הכח וינה. התואר הרשמי שלו לא היה "מאמן" אלא "מרכיב". 14 שחקני הסגל הוזמנו להתאסף יום לפני המשחק בבית קפה ברחוב רוטשילד. ביניהם היו לראשונה שלושה שחקנים מבית"ר תל אביב: השוער בנימין מזרחי, החלוץ ורנר כספי והמגן לוניה דבורין - אביו של השדר הוותיק דני דבורין.
על פי דיווחי העיתונים, למשחק הגיעו כ־10,000 צופים ובאצטדיון התנופפו שלושה דגלים: הדגל העברי, הלבנוני והבריטי. לפני המשחק נוגנו שלושה המנונים: הבריטי, הלבנוני והתקווה. הנבחרת הישראלית היתה עדיפה ובמחצית הובילה 0:4. זה הסתיים בניצחון מוחץ 1:5, כשכספי מבקיע צמד.
בערב שלאחר המשחק נערך נשף בהשתתפות שתי המשלחות. ג'מיל סבאייה נשא דברים, ובין היתר אמר: "הספורט בכלל והכדורגל בפרט הם מכשירים מצוינים לקירוב עמים ולהשכנת אחדות ורעות בינלאומיים". באותה הזדמנות סוכם על משחק גומלין בביירות שנה לאחר מכן, אבל בשל מלחמת העולם זה לא קרה.
אין הכרה, יש משחק
כשמדינת ישראל הוקמה ב־1948, לבנון, כמו יתר מדינות ערב, סירבה להכיר בה. אבל בניגוד למדינות האחרות, לא הוטל בה איסור על קיום מפגשים ספורטיביים מול ישראלים.
וכך, כאשר אליפות העולם השנייה בכדורעף התקיימה באוגוסט 1952 במוסקבה, ישראל ולבנון הוגרלו לאותו בית מוקדם. ישראל ניצחה בשלוש מערכות (6:15, 14:16 6:15) אבל לא העפילה לרבע הגמר, אחרי שהפסידה לברית המועצות ולרומניה. השתיים נפגשו שוב במסגרת "בית הניחומים". ב־22 באוגוסט 1952 לבנון ניצחה את ישראל 2:3 - במפגש הישיר האחרון בין נבחרות משתי המדינות.
סגל השחקנים כלל 12 כדורעפנים, רובם המכריע מקיבוצי "השומר הצעיר", והקפטן היה מיכה שמיר מקיבוץ עין שמר. שחקן נוסף מעין שמר היה אורי אפק, שלימים הפך למנכ"ל הוועד האולימפי. זו היתה הפעם הראשונה שבה נבחרת ישראלית הופיעה בברית המועצות תחת שלטון סטלין.
לימים התברר שהמארחים הסובייטים וראשי התאחדות הכדורעף הבינלאומית לחצו על הלבנונים לשחק, אף שהם לא ממש רצו בכך, ואיימו עליהם בסנקציות.
סירבו להתאמן יחד
חוק החרם הלבנוני האוסר כל מגע עם המדינה "הציונית" עבר בפרלמנט בביירות רק ב־1955. למרות מצב המלחמה הפורמלי בין המדינות, עד אז לא הייתה הנחיה משפטית ברורה שמנעה מהספורטאים הלבנונים להתמודד מול הישראלים. שנה לאחר מכן, כשנבחרת הכדורסל הגיעה למוסקבה לאליפות אירופה והוגרלה לשחק באותו בית מול לבנון, הלבנונים כבר סירבו לשחק והפסידו 2:0 טכני.
מאז ועד היום נרשמו לא מעט מקרים שבהם ספורטאים לבנונים העדיפו להפסיד הפסד טכני ולא לשחק מול ישראלים. למשל, ב־2019 דומיניק אבו נאדר פרש מאליפות העולם בהיאבקות ברומניה כשהוגרל מול מתאבק מישראל, וסיפר כי ההחלטה נכפתה עליו על ידי האיגוד הלבנוני.
והיו גם שני מקרים מביכים באולימפיאדות. בלונדון 2012 הג'ודאים הלבנונים סירבו להתאמן על אותו מזרן לצד הישראלים, והמארגנים נאלצו להציב פרגוד שיחצוץ בין שתי הקבוצות.
בריו ב־2016 חברי המשלחת הלבנונית חסמו את העלייה לאוטובוס המשותף שהיה אמור להוביל אותם ואת הישראלים לטקס הפתיחה. לבסוף שתי המשלחות יצאו לכיוון אצטדיון המרקאנה בשני אוטובוסים נפרדים. השייט אודי גל אמר: "איך מאפשרים לדבר כזה לקרות במשחקים האולימפיים? האם זה לא מנוגד לכל מה שהמשחקים אמורים לייצג?".
קו חיפה - ביירות
אם נחזור לשנות ה־40, הרי שהנסיעה היבשתית הלא ארוכה לביירות קרצה לקבוצות הכדורגל הישראליות, שרצו לקיים משחקי ידידות בינלאומיים. וכך הגיעו לעיר בנסיעה ישירה באוטובוסים של "אגד" ו"דרום יהודה" לא מעט קבוצות, ובהן מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה, הפועל חיפה ומכבי חשמונאים ירושלים.
בשנות ה־40 הקהילה היהודית בביירות שגשגה. בעיר חיו אז כ־7,000 יהודים. הם נהנו מחופש דתי וכלכלי והשתלבו ללא שום מגבלה בחיי המסחר והתרבות. בעיר פעל גם מועדון הספורט היהודי "מכבי הצעיר ביירות". נתן פנץ, הכדורגלן המצטיין של מכבי ת"א ובית"ר ת"א, שנהרג ב־1948 במהלך המתקפה של אצ"ל על יפו, למד שנה אחת באוניברסיטה האמריקנית בביירות.
ביולי 1941 עברה לבנון לשליטת אנשי צרפת החופשית, שהכניעו את משטר וישי, והם קיימו יחסים טובים עם הסוכנות היהודית. בשנים הבאות מעבר הגבול היה חופשי לחלוטין וביולי 1942 הושלם קו הרכבת הישיר בין חיפה לביירות, אם כי הוא שימש רק את הצבא הבריטי.
במאי 1943 יצאה לביירות נבחרת מכבי ארץ ישראל, שכללה שחקנים מקבוצות מכבי מתל אביב רחובות, נס ציונה, כפר סבא, חיפה, ירושלים, נתניה ופתח תקווה.
מי שהצטרף לנסיעה היה העיתונאי והשדר המיתולוגי נחמיה בן אברהם, שדיווח מביירות לעיתון "דבר": "שחקנינו ראו את המגרש באוניברסיטה בשבת בבוקר, ואכן זה היה מראה מקסים ומרהיב עין. נתעורר החשש ביחס להרגל שחקנינו למקום כזה. ואומנם, אחרי האצטדיון שלנו עם הבורות והחולות שבו, היה מגרש הדשא בבחינת סעודת מלכים שמנה על קיבה ריקה".
במשחקה הראשון בביירות, נבחרת מכבי שיחקה מול רנסאנס המקומית, כאשר 10,000 צופים, ובהם אלפים מאנשי הקהילה היהודית, מריעים ביציעים, כולל כאלו שהגיעו מצור ומצידון. אהרון סידי הבקיע את שער הניצחון בדקה ה־80.
המשחק השני היה מול נבחרת ביירות והתקיים באצטדיון הלאומי, שאליו הגיעו 20,000 צופים. שוב הישראלים ניצחו, הפעם 2:3 עם שער ניצחון של ורנר כספי, כוכב מכבי נתניה.
יותר מ־80 שנים עברו מאז אותם ימים תמימים, ולחשוב על מפגשי ספורט בביירות או בתל אביב בין נבחרות ישראליות ולבנוניות נשמע כמו מדע בדיוני. אבל מי יודע, אולי בעולם המשוגע שבו אנחנו חיים, זה עוד יקרה.
