"כל הזמן שואלים אותי מתי תחזור התוכנית 'שירים ושערים'"

מכל מקום שבו שידר, מגביע העולם ועד האולימפיאדות, ממגרש "הקופסה" בנתניה ועד ימק"א בירושלים, דני דבורין, השדר האגדי, נהג להתקשר לאביו לוניה. "ביקשתי ממנו שיגיד לי במחצית מה אני צריך לשפר בשידור. הכי סמכתי עליו מכולם", הוא מספר בראיון ל"היום". "קיבלתי ממנו טיפים גם ארבעה ימים לפני מותו הפתאומי בשנת 2000, כששידרתי את מכבי חיפה מול הפועל תל אביב. אני נורא מתגעגע אליו ולאמי שולמית".

הבנתי שאחרי מותו של אביך מינית יורשת מפתיעה לתפקיד.

"כן. את אשתי רחל. היה לה תפקיד מעט שונה. ביקשתי ממנה להקשיב איך אני נשמע בדקות הראשונות של השידור. היו פעמים שהיא הת קשרה לטכנאים ואמרה להם: 'תגבירו את דני, לא שומעים אותו'".

את דבורין תמיד שמעו. את האיש עם הקול הרדיופוני, עם הכריזמה מאחורי המיקרופון, לא היה אפשר לפספס. הוא היה זה שכל אוהדי הכדורגל חיכו לו בתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים", שיבשר בטרנזיסטור הקטן שהקבוצה שלהם הבקיעה גול.

דבורין יציין ביום שני הקרוב את יום הולדתו ה-80 עם בני משפחתו. הוא מלא אנרגיה וחיוניות, סקרן וחרוץ כמו שהיה תמיד. רחל אומרת שאולי יצאו לקפה עם עוגה. הוא ממהר להגיד שהוא "לא חוגג" ומסגיר סוד משפחתי: "אני בכלל נוהג להביא לילדיי, לנכדיי ועכשיו גם לנין שלי מתנות ביום ההולדת שלי".

"טכניקה לא רעה"

בינתיים, בתוכנית שלו ביום שישי בבוקר, "למבוגרים בלבד", ברדיו 103 ("יום אחרי שפרשתי מ'קול ישראל', כבר הייתי שם") דבורין פוצח במונולוג סוער. הוא לא מדבר על פלה הגדול, גם לא על מוטל'ה שפיגלר האגדי. הוא מפצח את סוד אגוז המלך בתמר. כן, קראתם נכון... "קודם כל צריך להמעיט בסוכר, כי הוא המחולל הגדול ביותר של דלקות בגוף האדם. התמר הוא מתוק. אבל אגוז המלך שנמצא בתוכו מונע זינוק בעלייה של הסוכר. זה הסוד", הוא מתלהב בתוכנית לגיל השלישי.

דבורין מסביר שהסוד שלו לצלילות המפליגה בגילו, לזיכרון הפנומנלי שלו, נעוץ בעובדה שהוא עדיין עובד מהבוקר עד הלילה. משדר בערוצי הספורט בטלוויזיה של צ'רלטון, כותב טורים ל"וואלה" ומקליט כאלה גם לרדיו 103. "אני צעיר ברוח", הוא זורח.

גם כשהוא מדבר בראיון, לעיתים נשמע כאילו הוא משדר מבלומפילד את אחד הגולים הכי מבריקים שנראו כאן. דבורין גדל בשכונת נחלת בנימין בת"א. הבן של שולמית ואריה (לוניה) דבורין, שהיה שחקן כדורגל מצוין ומאמן ידוע, וממקימי בית"ר ת"א. דבורין חושף שעוד הרבה לפני שהיה שדר כדורגל ומגיש מיתולוגי ב"קול ישראל", כבר בגיל נוער, עסק בספורט ובכמה פוזיציות מעניינות.

"רציתי להיות כדורגלן והייתה לי טכניקה לא רעה, אבל כבר בצעירותי אנשים אמרו, 'הוא לא רע אבל הוא לא כמו אבא שלו'. אז שיחקתי בשכונה שלנו ואפילו אימנתי את הקבוצה של השכונה כבר בגיל 19. קיבלנו איזה 200 לירות לחודש ממרכז מכבי, קנינו תלבושת, נרשמנו לליגה ג', ולקבוצה קראו מכבי דרום ת"א. שיחקנו שנתיים. כל השחקנים אהדו את מכבי, אני כמובן את בית"ר ת"א".

בצעירותו, דבורין גם היה שופט כדורגל במשחק נוער אחד סוער במיוחד וגשום, שבסיומו פרש מהמקצוע. את דרכו העיתונאית החל כבר בגיל 15, כאשר היה כתב נוער בעיתון "חדשות הספורט" המיתולוגי.

"לא היו עמדות שידור"

אבל עם כל הכבוד לעיסוקים הרבים של דבורין, את שנות תהילתו עשה בקריירה מפוארת ב"קול ישראל": "נחמיה בן אברהם היה מנהל הספורט של הרדיו, והוא הביא אותי מחדשות הספורט. נחמיה היה ונשאר המודל שלי. הוא גדול השדרים מאז ומעולם, למדתי ממנו המון".

דבורין השתלב ב-1969 במחלקת הספורט היוקרתית של "קול ישראל" עם גדעון הוד, שמעון וילנאי, עמי פזטל ואחרים, והחל לפרוח כשדר המוביל של "שירים ושערים". נדמה שכל המדינה נצמדה אז למקלטי הרדיו כדי לשמוע את "האיתות" מבלומפילד ביפו, מווסרמיל בבאר שבע או מהאורווה בפתח תקווה.

"לא היו לנו אז עמדות שידור", נזכר דבורין. "ישבנו על ספסל במגרש בין ספסלי הקבוצות. זה היה מדהים. כל הקהל אז בא עם טרנזיסטורים קטנים למגרש כדי לשמוע על הגולים גם ממגרשים אחרים. אז שמענו שירים במגרש שבקעו מהקהל. אני תמיד זוכר את 'נתתי לה חיי' של להקת כוורת, ופתאום נכנס האות הנכסף וכל המגרש השתתק".

אנשים עוד עוצרים אותך, שואלים מה עם התוכנית הזאת ומתי היא תחזור?

"כל הזמן. שואלים אותי מה עם 'שירים ושערים' ולמה אנחנו לא משדרים אותה. גם שואלים אותי כמה יהיה במשחקים בשבת", הוא צוחק. "אני משיב ש'שירים ושערים' לא יכולה להתמודד היום עם הדרך שבה הליגה מתנהלת, כלומר עם פיזור המשחקים, גם בשעות וגם בימים". דבורין גם הגיש את "שירים ושערים" עד יומה האחרון ומעולם לא ידע לדבריו, לבקשתו, מי הבקיע למי, כדי "לשמור על אותנטיות הדיווח וההתלהבות גם באולפן".

לבסוף, אחרי 43 שנה, הוא נפרד מ"קול ישראל" בדצמבר 2012. הוא לא חש געגועים, לדבריו. "לפחות שלוש שנים לפני שיצאתי לפנסיה, כבר היו כל הדיבורים על כך שסוגרים את רשות השידור והאנשים היו בלחץ. השנים האלו לא היו פשוטות, אבל אני לא הייתי מודאג ולא נעלבתי שלא הציעו לי להישאר. הבנתי ש'קול ישראל' כבר לא יהיה 'קול ישראל' וידעתי שיום אחרי אני עובר לעבוד אצל אלי עזור, שהיה כתב צעיר בזמנו ב'חדשות הספורט', כשאני הייתי כבר בין הוותיקים".

"אין שחקנים כמו פעם"

יש לדבורין גם מה להגיד על הכדורגל הישראלי והבינלאומי. "אני מאוכזב מאוד שהכדורגל משוחק היום הרבה לאחור ולרוחב. זה נגד המהות של המשחק שהיא לתקוף. אני לא מבין איך המשחק הזה התהפך. מאיפה ההמצאה הטיפשית הזאת?".

ומה אתה חושב על רמת הכדורגל בישראל?

"בעבר, בכל קבוצה היו שחקן או שניים שבשבילם היה שווה לי לבוא למגרש, כאוהד. היום אני רוצה שכל אחד יגיד לי מי השחקן שבשבילו כדאי לקנות כרטיס. זה לא שאני ממעיט בערך השחקנים, אבל אין כאלו כמו פעם. אורי מלמיליאן, עודד מכנס, משה סיני, אלי אוחנה, אבי נמני, אייל ברקוביץ', חיים רביבו ויוסי בניון היו כוכבי על שבאו לראות אותם במיוחד".

ומה דעתך על תוכניות הספורט של היום?

"אנחנו עשינו את תוכנית 'היום בספורט'. אנשים ממש חיכו לתוכנית ותמיד העלינו שחקן או מאמן שידברו על המשחקים שהיו ואלו שיהיו. התקשורת עברה שינוי גדול. אני לא בא לבקר, אני רוצה להצביע על העובדה שכיום, בתוכניות הספורט, יושב פאנל של עיתונאי ספורט והוא מדבר על הכל".

דבורין מספר שכל השנים הוא מתחזק ושותף לכמה פרלמנטים מעניינים. שנים היה יושב בבית הקפה בסינמטק בת"א, ברחוב הארבעה, עם חברו עמי פזטל ז"ל, יגאל דוידוב שהיה עוזר של מאמן הכדורסל יהושע רוזין ושמוליק רודיטי שהיה כדורגלן בהכח רמת גן. פרלמנט נוסף שלו היה מתכנס פעמיים בשבוע ברחוב דיזנגוף בת"א. ישבו בו יענקל'ה בן סירא ז"ל, שחקן התיאטרון, שייע גלזר ז"ל ואחיו, שמעון היבש ששיחק במכבי פ"ת ואחרים.

"אין דבר כזה שאני לא יוצא מהבית. אני מאוד אוהב לפגוש ולהיות עם אנשים", מספר דבורין. דבורין מציין את משחק הגמר במונדיאל 1986 במקסיקו, שבו גברה ארגנטינה על גרמניה 2:3, כמשחק הגדול ביותר שהוא שידר. הוא מזכיר גם את משחק הגמר מהמונדיאל האחרון ששידר ב-2010, שבו ספרד גברה על הולנד 0:1. ואז הוא מתרגש: "השחקן הכי גדול שאני שידרתי בחיי היה דייגו ארמנדו מראדונה. זה היה מרגש לשדר שחקן מדהים כזה".

למי מהשדרים הנוכחיים בספורט אתה אוהב להאזין?

"יש שניים שאני מאוד אוהב. עמית פלטקביץ' וליאן וילדאו. את שניהם אני הבאתי לרדיו. הם נהדרים".

מה היית רוצה להגיד לסיום?

"אומרים שרק שני אחוזים מהאנשים נהנים מהעבודה שלהם - אני ביניהם. הייתי בן 20, פתאום אני בן 80. תיהנו ממה שאתם עושים, כי הזמן עובר מהר".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות