רגע אחרי עוד אזעקה בחיפה, דקות אחרי שיצא מהממ"ד, ניר דוידוביץ' נשמע יחסית רגוע. "עכשיו ירו עלינו מלבנון, לא מאיראן", הוא מספר. "שבוע שלם הייתי בבית, לא היו אימונים בקבוצות (מאמן השוערים במ.ס קריית ים מהליגה הלאומית ובמועדון צעירי חיפה), נחתי, ניקיתי קצת את הבית, הייתי בחדר הכושר של הבניין ועם המשפחה. עכשיו אנחנו כבר חוזרים להתאמן".
הוא אחד השוערים הגדולים שהיו כאן. היו לו עצירות ששמטו את הלסת, הצלות הרואיות ששמורות רק לו. ועדיין, הוא נאלץ לחוות גם כמה עמדת השוער היא כפויית טובה לעיתים, כמה טעות אחת יכולה להעיב על משחק שלם, כמה היא זכורה לאורך כל הקריירה המזהירה.
זה קרה לו לפני מעט יותר מ־20 שנה. דוידוביץ' (49) שמט ולא קלט כדור פשוט מול מאלמו השבדית, מאיר איינשטיין המיתולוגי ז"ל זעק "אוי, דוידוביץ'", ומכבי חיפה הודחה במוקדמות ליגת האלופות.
"זה היה רגע קשה מאוד עבורי. כן, אני חושב שבכיתי בחדר ההלבשה, ירדו לי דמעות", משחזר דוידוביץ' ופותח את הלב. "לא ישנתי אחרי המשחק הזה כמה לילות. שלוות הנפש שלי מאוד הופרעה. זה ליווה אותי ימים ארוכים. שוער זו עמדה מאוד קשה במגרש, גם במשחק הזה היו לי שלוש-ארבע הצלות יפות, אבל ברור שזוכרים רק את הטעות.
כל הקריירה התמודדתי גם עם מצבים כאלו. גם הקהל כעס עלי וזו היתה סיטואציה מאוד מורכבת עבורי. אני פרפקציוניסט ולקחתי מאוד קשה כל טעות שלי. למזלי הגעתי בהמשך עם חיפה לליגת האלופות (2010-2009), זו היתה סגירת מעגל עבורי. הקריירה שלי היתה הרבה יותר טובה ועצומה מהטעויות שעשיתי".
"לא מתגעגע לשער"
ניר דוידוביץ' היה שוער ענק, אין חולק על כך. אחד כזה שתפס משחקים הרואיים בהם אי אפשר היה להכניע אותו. על משחק אחד כזה, בשנת 2003, מול ולנסיה הגדולה ב"מסטאייה" בספרד (0:0), הודבק לו בעיתונות הספרדית הכינוי "התמנון".
הוא עמד בשער של מכבי חיפה שנים רבות, השוער המעוטר בישראל, לקח עם הקבוצה אליפויות, גביעים ולא פחות מ־12 תארים שונים, הפליא בביצועיו גם בשער של נבחרת ישראל וידע, לרוע המזל, גם פציעות קשות מאוד וניתוחים רבים שהשביתו אותו ממשחק תקופות ארוכות.
"אני לא מתגעגע לשער, לא, לא. פרשתי ממשחק בגיל 36 כי כבר מאוד סבלתי", מספר דוידוביץ'. "קשה לי לחשוב על זה במצבי הגופני. אני לא חולם על עצירה כזאת או אחרת במכבי חיפה או בנבחרת. שיחקתי עם הוותיקים של מכבי חיפה נגד ברצלונה. זה דרש ממני הכנה מיוחדת. אחרי המשחק אמרתי לעצמי "זהו, זו הפעם האחרונה שלי בשער".
"צעיר בזכות הילדים"
דוידוביץ' פרש לפני 13 שנים. מאז הוא הפך למאמן שוערים מאוד בולט בשלל קבוצות, גם בנבחרת ישראל, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ועוד. כיום הוא משמש כמאמן השוערים של מ.ס קריית ים, של מחלקת הנוער של המועדון, ובצעירי חיפה. "אני עסוק מעל הראש, והכל מבחירה. יש לי אימונים בבוקר, בצהריים אני משתדל לנוח, ואחר הצהריים יש שוב אימונים. אני מאוד נהנה".
הוא נולד וגדל בצעירותו בחיפה. הבן של בנימין דוידוביץ', שורד שואה שהיה שוער מכבי חיפה בשנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, ולאה, מורה לערבית. "אבא פרש מכדורגל, הלך לעבוד במשטרה והתנתק מהמשחק. הוא לא דחף אותי להיות שוער, ואני למעשה החזרתי אותו לכדורגל. בכלל, עד גיל 9 הייתי בכמה ענפי ספורט - כדורגל, ג'ודו, טניס. הייתי אתלט וזה עזר לי מאוד בעמדת השוער".
הוא שיחק עם כולם - ברקוביץ', רביבו, בנאדו, חרזי ואחרים. בשער היתה לו תחרות עזה מול דודו אוואט, גם בחיפה וגם בנבחרת. רבים דיברו וכתבו על מתח גדול בין השניים. דוידוביץ' הודף את העניין: "דודו היה שנתון מתחתיי בנוער, ולמעשה כל הקריירה התחרות בינינו על עמדת השוער ליוותה אותנו. היה מתח נורמלי בין ספורטאים שרוצים לשחק ויש מקום רק לאחד. לא היה מעבר לכך, אנחנו נפגשים מדי פעם, מדברים, והכל בסדר. דודו הוא אחד השוערים הגדולים שהיו בישראל".
הוא לא ישכח את המשחקים הגדולים שלו. "היה לי משחק מצוין נגד נבחרת ספרד עד שנפצעתי, המשחק בוולנסיה, נגד נבחרת צרפת (0:0), נגד ליברפול באנפילד, פריז סן ז'רמן, ברוך השם לא חסר. אלו משחקים שמלווים אותי, ולשמחתי הצלחתי לחוות לא מעט כאלה במהלך הקריירה".
הוא אומר שבגלל הפציעות הקשות הקריירה שלו פוספסה בחו"ל, הוא יכול היה להגיע הרבה יותר רחוק. "היו הצעות מקבוצות באירופה - ספרד, אנגליה - אבל זה לא הסתייע בסוף".
אני שואל את דוידוביץ' אם יש לנו היום שוערים גדולים כמו אוואט, כמוהו ואחרים. "יש את דניאל פרץ ועומרי גלזר שעושים קריירה נהדרת בחו"ל, ויש גם אחרים. אני לא בעניין של השוואות לעבר, אבל בהחלט שניהם עושים דברים פנטסטיים".
את אשתו אביטל הכיר לטענתו "מיד הגורל", ועד היום הוא לא יודע לדבריו מי אחראי לשידוך המוצלח. "אביטל מהדרום ואני מהצפון. מישהו נתן לה את הטלפון שלי והיא יצרה את הקשר בינינו. חקרתי מי האיש, ועד היום לא הצלחתי להבין מי זה היה".
יש להם ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. לא תאמינו, אבל בניו הגדולים של ניר משחקים דווקא כקשרים. "אחד הבנים קשר בבוגרים בנווה שאנן, השני באקדמיה בגרמניה, השלישי רק בן 7 ויש לו עוד זמן להחליט. רציתי שהכל יבוא מהם והם לא יהיו בהכרח שוערים כי אבא היה".
הוא אוהב לבלות עם המשפחה בחופשות ("היינו המון בתאילנד") ומסביר מה הקריירה שלו עשתה לגוף ולנפש שלו. "לצערי, גופנית אני מרגיש בן 70 אחרי כל הפציעות ומה שעברתי בכדורגל. זה לא נורמלי למישהו בגיל שלי. בנפש, הילדים שלי מחזיקים אותי צעיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו