"אינטר פנתה, סירבתי והלכתי להיות נהג אוטובוס בדן"

יהודי איראן לא ישכחו את איציק ויסוקר לעולם. הוא הפך ליקיר הקהילה שם ובישראל. "שיחקתי בנבחרת ישראל נגד איראן בטהרן, בחצי גמר גביע אסיה בסוף שנות ה־60. הובלנו 0:1, והשופט ההודי אישר גול לטובת איראן שלא היה ולא נברא, ולבסוף הפסדנו (2:1)", הוא מספר בראיון מיוחד ל"היום".

"בתום המשחק תפסתי ספרינט אדיר ורצתי אחרי השופט באמוק. שוטר איראני ענק, עם שפם כזה גדול, ניסה לעצור אותי. נתתי לו מכה, העפתי אותו והוא נתקל במעקה. היו שם כמה יהודים והם ראו את היהודי, הישראלי הגלותי, מעיף שוטר איראני. זה עשה רעמים שם, לא רק ברקים.

"עד היום אני מקבל תגובות על כך. כל פעם שאני עובר בקניון ליד מוכר הפיס שעלה מאיראן הוא מצדיע לי ואומר 'אני עליתי מפרס' ומדבר איתי על זה. נסענו עם הנבחרת הרבה אחרי המשחק הזה למזרח הרחוק. היינו עוברים ביקורת דרכונים, היו אומרים לי 'ויסוקר, ויסוקר', כאילו הייתי חומייני".

איציק ויסוקר (82) היה שוער אגדי, לא רק בקרב האיראנים בטהרן ובישראל. הוא היה הסמל של הפועל פתח תקווה בשנות ה־60 וה־70 והפליא לעמוד בין הקורות של נבחרת ישראל הגדולה של מקסיקו 1970. הוא מאושר שהקבוצה הכי מזוהה איתו סוף־סוף מצליחה.

"כל הכבוד לקבוצה שהייתי חלק ממנה בעבר על מה שהיא עושה השנה", אומר ויסוקר כשאנחנו מדברים אחרי הניצחון הגדול של פתח תקווה על מכבי חיפה (0:1) בסמי עופר בשבת האחרונה. "לדעתי זה נובע מקהל מדהים, שחקנים ממושמעים וצוות מקצועי מצוין".

פ"ת במקום ת"א

הוא נולד בפתח תקווה, אבל מגיל 5 גדל וחי בתל אביב, בשיכון דן, כבר 77 שנים. במקום ללכת לתל־אביביות הוא בחר לשחק בהפועל פ"ת, כמו אחיו הגדול, השוער המהולל יעקב ויסוקר. "המודל לחיקוי שלי", שזכה עם הקבוצה בשש אליפויות, חמש מהן ברצף. "כל החברים שלי בבית הספר התיכון היו תל־אביבים, ואמרו לי בוא תשחק איתנו. אני רציתי להיות בפתח תקווה, לקחתי כמה אוטובוסים מתל אביב וכך הגעתי לאימונים".

ויסוקר התחיל בכלל בתור חלוץ. "הבקעתי הרבה גולים. הייתי גבוה והיתה לי בעיטה טובה. בגיל 13, באיזה משחק, השוער שלנו לא היה טוב, ביקשו שאחליף אותו ואמרו לי 'אולי זה עובר בגנים, ננסה'. זה כנראה הצליח".

ויסוקר הצליח בהפועל פ"ת, הגיע עם הקבוצה למקומות גבוהים בליגה, גם לגמר הגביע, אבל לא לקח עימה תארים. "היו לי שנים טובות בפתח תקווה, אבל באמת לא השגנו תואר וזו אולי האכזבה שלי. הפיצוי שלי היה בנבחרות הנוער והבוגרים, וגולת הכותרת היתה כמובן מקסיקו 70.

"זו היתה חוויה בלתי רגילה להיות בנבחרת הזאת, חבורה של מנהיגים אחד־אחד: שפיגלר, שפיגל, רוזן, אני, שום, פייגנבוים והרבה אחרים. עד שלא היו מתפוצצים משחקי האימון שעשינו בינינו, האימון לא היה נגמר.

"הפייטריות, המלחמה בינינו, הייתה נוראית. היינו באמת בעלי אופי שונה ומיוחד. אי אפשר בכלל לקלוט את המעמד בגביע העולם. עד היום אני מסתכל לפעמים על המשחקים שלנו שם ואומר 'הייתי לא רע בכלל'. בסופו של דבר זוכרים את הגול של מוטל'ה שם. אני ספגתי והוא זכה בתהילה" (צוחק).

אני שואל אותו מה הסיבה לדעתו שמאז אותה נבחרת מהוללת לא הצלחנו לעלות לטורניר גדול. "צריכים להיות בליגה פחות שחקנים זרים. לתת לשחקנים מקומיים את ההובלה, את המקום שלהם. לצערי, הפערים בינינו לבין הנבחרות בעולם התרחבו. ראיתי את הנוער של חיפה מנצחים את ברצלונה. כמה מהם יגיעו לבוגרים של חיפה? צריך לעשות כאן תהליך עמוק, ונניח להחליט שכל קבוצה חייבת לשתף שני שחקנים מתחת לגיל 18. הם ישחקו עם שחקנים בוגרים וכך יצמחו להיות טובים יותר".

חלק מנתניה הגדולה

ויסוקר בכל זאת זכה בתארים בקריירה. זה קרה לו עם מכבי נתניה הגדולה של שנות ה־70 המאוחרות. הוא זכה בדאבל (1977/8) ושנה לאחר מכן באליפות עם נתניה, ויודע לספר גם שקיבל הצעות מפתות אחרי הגביע העולמי מאינטר מילאנו ומאוחר יותר מליברפול. לא תאמינו למה דחה את קבוצת הפאר האיטלקית.

"אחרי המשחק שלנו נגד איטליה במקסיקו (0:0) ניגש אליי נציג של אינטר ושאל אותי אם אהיה מעוניין להגיע לקבוצה. אמרתי לו שאני מאוד מעוניין אבל אחזור אליו תוך יומיים-שלושה. חזרתי לארץ, דיברתי עם אשתי, עם ההורים שלי, ואמא שלי אמרה 'מה אתה צריך את אינטר מילאנו, בוא תהיה חבר דן כמו אבא. זו פרנסה'. התקשרתי ואמרתי להם לא.

"הייתי באמת נהג אוטובוס בכל הקווים שאפשר כשהייתי שחקן וככה הלכה קריירה בינלאומית. עצוב לי שלא הייתי במקומות האלה. אני באמת חולה כדורגל, פעם בחודש אני נוסע לראות כדורגל בחו"ל וחבל לי שלא שיחקתי בעצמי שם".

אני שואל אותו על רמת השוערים בישראל. "האמת היא שאני כמעט לא רואה את הכדורגל הישראלי. דניאל פרץ מצוין, ואם הייתי עובד איתו הייתי משפר לו כמה דברים, כמו הוצאת כדור ומשחק הרגל. גם עומרי גלזר עושה קריירה יפה, אבל גם לו חסרות עבודת רגליים וקצת זריזות. גם בוני גינזבורג היה מצוין, דודו אוואט וניר דוידוביץ'".

ויסוקר לא צלח את קריירת האימון. הוא מסביר שהוא פשוט לא מתאים לזה: "אני יותר מדי רוצה שהדברים ייעשו בצורה מקצוענית ומקצועית ולא תמיד זה היה כך". הוא פתח את חנות הספורט הידועה ברמת גן "ספורט ויסוקר", ועד היום יש לו חברים מאוד טובים מהכדורגל ובכלל. "יש את צביקה רוזן שאני נפגש איתו לקפה, ויש את החברים הוותיקים מהפועל ומכבי פ"ת. אנחנו נפגשים מדי שבוע, ופעם בחודש נוסעים לטייל יחד בארצנו היפה יחד עם הנשים. זה כיף גדול".

את אשתו חנה הכיר במסיבת חברים, ומאז הם ביחד. יש לו שלוש בנות ושבעה נכדים, והוא מאוד נהנה להיות סבא מעורב ומשקיע רבות בקשר המשפחתי לדבריו. ויש לו עוד טייטל מיוחד: "הייתי נשיא הליגה האתיופית, היום כבר לא. יש ליגה של עולי אתיופיה עם קבוצות של קט־רגל. הם מינו אותי לנשיא, ומאוד עזרתי להם עם ההתאחדות לכדורגל - תלבושות, כדורים, כל מה שצריך".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות