שלום רוקבן הטריף את הכדורגל הישראלי. שחקנים קשוחים איבדו את דעתם ונכנסו בו, שדרים זעקו שהם לא מבינים את האיש הזה ומה הוא עושה על המגרש, מאמנים תפסו את הראש - והוא היה בשלו. לוקח את הכדור ומלהטט איתו דקות ארוכות. פעם עם הרגל, פעם מקפיץ אותו על הגב, מכדרר בלי הפסקה.
"נולדתי נכה. עד גיל 7 הייתי בכיסא גלגלים בגלל מחלת הפוליו", מספר רוקבן בן ה-68, "עברתי ילדות לא קלה בעיר רחובות. לא הייתי מקובל, הילדים קשרו אותי פעם עם כיסא הגלגלים וברחו. לא בחרו אותי במשחקים בבית הספר. תמיד הרגשתי מעמסה, שאני מפריע. תמיד רציתי להיות כמו כולם. כדורגל היה ההתפרקות שלי ורציתי שיראו אותי. רציתי להראות שנכה כמוני התגבר על הכל, שאפשר לנצח הכל. שאין גבולות בחיים".
לשלום רוקבן באמת לא היו גבולות. היה לו כישרון מולד עצום ובלתי נתפס ברגליים. קשה להאמין שהוא נולד נכה, עבר הרבה ניתוחים והתחיל לשחק כדורגל רק בגיל 16. הוא מספר שרגלו השמאלית הייתה פגועה, קצרה ודקה מאוד. בחיים לא הלך עם מכנסיים קצרים, וכששיחק כדורגל היה גורב ארבעה-חמישה זוגות גרביים ברגל הפגועה כדי שלא יבחינו בכך.
האימונים בחוף הים
"שיחקתי עם הילדים בשכונה. כשבאתי יחד עם אח שלי, איציק רוקבן, להיבחן במכבי שעריים, לא רצו בכלל שאשחק. שאלו מי זה 'הצולע', והעלו אותי לטריבונה. בלילה לקחתי את חולצת האימונים שאיציק קיבל וישנתי איתה. הסנפתי ונרדמתי איתה. ואמרתי לעצמי: אני אהיה שחקן".
וזה אכן קרה. רוקבן לא ויתר. הוא מספר שהלך יום-יום לים בפלמחים, שם צעד בחול וחיזק את שריריו. אבא שלו, מרדכי רוקבן, הכין עבורו שער ביתי והוא שיחק שם עם אחיו איציק.
"פתחו קבוצת נערים במכבי רחובות, ושם כבר קלטו אותי ואת הכישרון שלי". הוא התחיל כשוער ומהר מאוד מצא את עצמו מלהטט במגרש.
"היה לנו משחק גביע נגד מכבי פתח תקווה. באימון המסכם ביקשתי מהמאמן שייתן לי לשחק ולא לעמוד בשער. הם הובילו 0:1 והוא הכניס אותי. עשיתי מה שרציתי במגרש ונתתי שלישייה".
רוקבן, עם כל הכמיהה להיות כוכב כדורגל, לא ויתר על שירות קרבי. גם שם הוא ביצע תעלול, איך לא. "עברתי כבר את הגיבושים והמבחנים לצנחנים, ואז התגייסתי והתיישבתי מול הרופא. מה עשיתי? הראיתי לו פעמיים את רגל ימין. זה סיפור שלם. כן, שיקרתי, כי רציתי להיות קרבי. הצטיינתי בגיבוש ולא רציתי לפספס את זה".
להטוטן נצחי
רוקבן גם לא פספס את הקריירה שלו בגלל הצבא. היא אמנם הייתה קצרה, אך בגלל המשחק הייחודי שלו, האופי המיוחד שלו, כל אוהדי הכדורגל זוכרים אותו היטב.
את שנותיו הגדולות ביותר עשה בהפועל יהוד. "הגעתי למגרש ביהוד, על דעת עצמי, אחרי חצי עונה בהפועל רמת השרון, שם הייתי אלוהי", מספר רוקבן. "עמדתי בחוץ עם האוטו. ראיתי שהסדרן לא עומד בכניסה, אולי הלך לשירותים, והחלטתי להיכנס פנימה.
"ראיתי את צביקה רוזן עומד במרכז המגרש עם מאמן הכושר ומנהל הקבוצה. ניגשתי לשם. צביקה אמר לי 'מי אתה? מה אתה עושה פה, אתה רוצה להצטלם עם השחקנים? תבוא אחרי האימון'".
רוקבן, כמו רוקבן, לא התבלבל. "אמרתי לצביקה שאני רוצה להתאמן עם הקבוצה. סיפרתי לו מי אני ושכנעתי אותו. משם הכל היסטוריה".
וההיסטוריה של רוקבן ביהוד הייתה היסטרית. רוקבן כבש גולים רבים ומשמעותיים, והפך להצגה הכי טובה בעיר. אף אחד לא ידע מה לעשות עם הלהטוטן הכישרוני הזה שפיצח הגנות, השחיל לכולם בין הרגליים, סחב את הבלמים הכי קשוחים לדגל הקרן והוציא אותם מדעתם.
"היה לנו משחק נגד שמשון תל אביב, לפני הדרבי הגדול בין מכבי להפועל תל אביב. בלומפילד היה מפוצץ. אחד הבלמים של שמשון ראה אותי שוב מעקם את הרגל ומעלה את הכדור מאחורי הצוואר. הוא השתגע ונכנס בי בפראות. הוא קיבל רק צהוב. גם אני קיבלתי כרטיס בטענה שהשפלתי אותו".
יום אחד רוקבן התערב לדבריו עם השופט צבי שריר שהוא יצליח להעביר לארבעה שחקנים בין הרגליים. זה קרה במשחק בגביע הטוטו בין הכח רמת גן, שם שיחק רוקבן, לבין הפועל באר שבע.
"שלושה הצלחתי, והרביעי כבר שמר על עצמו, אז העברתי לשריר בין הרגליים" הוא נזכר. "המשחק נגמר בתוצאה 0:0, והכותרת הייתה 'אם לא כדורגל, לפחות כדורוקבן'".
לשיאו הגיע רוקבן בשנת 1982 כאשר כבש את שער הניצחון בגמר הגביע נגד הפועל תל אביב והעניק במו רגליו את התואר הנכסף ליהוד. עוד לפני כן רוקבן וחבריו גברו על כל הקבוצות הגדולות בדרך לגמר.
"זו הייתה שמחה ענקית, העיר הייתה בטירוף. עד היום מסתובבים ביהוד עם תמונה שלי בכיס (צוחק). אבל אני אגיד לך משהו, אני לא שיחקתי הרבה שנים ופרשתי מהר כי לא אהבתי באמת כדורגל. אפילו נגעלתי מזה בשלב מסוים".
רוקבן המשיך וניהל חנויות סקס, וגם את זה עזב לדבריו. "אני גר בתל אביב, נהנה מהחיים ועוסק בתיירות. אני מטייל הרבה בעולם. טוב לי ואני ממש לא מתגעגע לכדורגל. הוכחתי לעצמי ולכולם מה שרציתי, ועזבתי את זה".
בסיום השיחה שלנו, רוקבן מספר שהוא גם סובל מפוסט-פוליו בשנים האחרונות. "זה גורם לי לכאבים חזקים. יחד עם זאת אני אדם מאוד בריא ובכושר מטורף. אם הרגליים שלי היו מסוגלות, הייתי יכול לשחק עכשיו בליגה א' או אפילו בלאומית".
