מדי פעם גם לקבוצות צמרת יש נפילות קשות. ב-1982 הפועל כפר סבא חטפה בנתניה 5:2. ב-1987 הפועל תל אביב הובסה 5:1 בבלומפילד על ידי מכבי חיפה. המפורסם מכולם הוא משחק "המסך המפוצל" מ-2002, אז התקשתה טלעד להיפרד מה-0:4 הסנסציוני שהנחילה מכבי קריית גת למכבי חיפה בקריית אליעזר, למרות פיגוע גדול בירושלים. כל השלוש זכו באליפות בסיום אותה עונה. ואיך אמר פעם סר אלכס פרגוסון? "עוד יום בהיסטוריה".
תקלות קורות, אבל דווקא השער האחרון של בית"ר ירושלים אמש היה המשמעותי ביותר. כי 2:5 זו תבוסה, זו השפלה, זו מבוכה - ובכל זאת, זה לא 2:6. 2:6 זו תוצאה מסוג אחר, כזו שנצרבת בבשר החי. מכבי תל אביב לא יכולה לחטוף שישייה, בטח לא בבית. באירופה - ניחא, זה כבר קרה בנסיבות מקלות שהתקבלו בהבנה, אבל לא בליגה, ובוודאי שלא בבלומפילד.
בעבר הלא רחוק מכבי תל אביב כבר נתנה שישייה, בחוץ, במשחק כמעט חסר משמעות מקצועית בטרום העונה - אבל גם אז, זה פירק את הפועל באר שבע לעונה שלמה. לקהל של קבוצה מנצחת קשה לסלוח על מפולת כזו, גם אם היא חד פעמית.
האתגר של ז'רקו לאזטיץ'
ז'רקו לאזטיץ' עמד בהרבה מבחנים בקריירה הקצרה שלו במכבי תל אביב, וחתם עונה מורכבת עם זכייה באליפות, כולל חמישייה במשחק ההכתרה מול בית"ר ירושלים. אמש נסגר מעגל - אותה בית"ר הציגה את אחת המחציות הגדולות בתולדותיה. על ההבדל בין היכולת של בית"ר מול מכבי תל אביב לבין ההתרפסות שלה מול הפועל באר שבע עוד ידובר בהמשך, אבל גם בעונה שעברה הירושלמים חשפו את נקודות החולשה של הסרבי. בשנתיים האחרונות לא הייתה קבוצה שאמללה את מכבי תל אביב כמו הקבוצה מהבירה.
כעת עומד בפני לאזטיץ' אתגר כפול ומכופל. אמון הקהל בו נשבר. העובדה שאוהדים של קבוצה אלופה, שרחוקה רק שתי נקודות מהפסגה, הגיעו לחכות בקריית שלום כדי להביע מחאה על הפסד, שבסך הכול הוא הראשון העונה בליגה, מעידה שכל חומת הביטחון שבנתה מכבי תל אביב בעמל רב בתקופתו, אחרי מהפכים כמעט בלתי אפשריים ורגעי משבר אינסופיים, קרסה.
האלופה תסחוב את התבוסה הזו במשך שלושת השבועות הקרובים, ואם לא די בכך - אחרי הפגרה הארוכה מחכים לה שישה משחקים בתוך 18 ימים. נקודת מוצא בעייתית מאוד אחרי נפילה לבולען כזה.
לא הייתה הצדקה לאדום - אבל הוא היה מוצדק
בניסוי המפורסם שלו, הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר שם חתול בתיבה אטומה עם כמוסת רעל. מה מצבו של החתול בתיבה הסגורה – חי או מת? ובכן, כל עוד איננו יודעים, התשובה היא גם וגם.
את הפרדוקס הזה, שזכה לשם "החתול של שרדינגר", ראינו אמש בבלומפילד. רועי משפתי הרי לא ממש נגע בירדן שועה - אולי שפשף לו מעט את המצח. זה הספיק לשועה כדי להיות חכם יותר, להתגלגל, ולספיר ברמן (המצוינת) להכניס את היד לכיס האחורי. לא הייתה כאן הצדקה לאדום, ובכל זאת - זה היה אדום מוצדק. האדום של שרדינגר.
משפתי, שבאופן מקצועי היה עד כה סביר העונה וניצל היטב את ההזדמנות שניתנה לו, היה בטוח שיש לו חסינות של שוער. הרי לשוערים תמיד סולחים, ומה כבר עשה - רק שפשף ליריב את המצח. אף שופט לא יהרוס כך את המשחק, נכון? ברמן לא התחשבה ב"חוקים" האלה והראתה לשוער חמום המוח את הדרך ליציע.
על המחדל הזה גם מכבי תל אביב צריכה לסמן לו את הדרך לשם - אם לא לצמיתות, לפחות לכמה שבועות ביציע. רז שלמה אולי עשה טעות איומה, אבל שגיאה מקצועית היא חלק מהמשחק. השוער צריך לבקש סליחה מכל אוהד ואוהדת של מכבי תל אביב שנכחו באצטדיון. הוא האיש שאחראי יותר מכולם לתוצאה ההיסטורית אמש.
מי את, בית"ר ירושלים?
לפני המשחק נכתב כאן שהוא חשוב יותר לבית"ר ירושלים מאשר למכבי תל אביב. זו הייתה ההזדמנות האחרונה של ברק יצחקי להעניק כיוון לעונה, ואולי לקדנציה שלו כולה. הוא לקח אותה בשתי ידיים - או יותר נכון, בשש.
וכמובן, אחרי משפט כזה חייב להגיע "אבל". דווקא ניצחון פסיכי כל כך מעורר בלבול ומעלה את השאלה המתבקשת - מי את, בית"ר ירושלים? בשבת ראינו את הפועל באר שבע פגיעה, ואמש את מכבי תל אביב מתפוררת. האם החבורה של ברק יצחקי מסוגלת לתת להן פייט אמיתי? במחזור הבא הם מארחים את מכבי נתניה של יוסי אבוקסיס. מישהו יכול להבטיח שינצחו?
זו בית"ר, לטוב ולרע - קבוצה סוערת שמסוגלת לתת שישייה למכבי תל אביב בחוץ, אבל גם לחטוף רביעייה בבית מבני ריינה. את המטוטלת הזו יצחקי צריך לייצב. המטרה כעת היא לא להישאר עם משחק היסטורי, אלא להפוך עונה שלמה, שכבר כוללת תואר אחד - להיסטורית. איך? את זה נדע בפרק הבא. לפחות דבר אחד ידוע בוודאות: אחרי עונה לא פשוטה - עדי יונה חזר בגדול.
