אייל לחמן הוא אחת הדמויות המרתקות בכדורגל הישראלי. מאמן עם קבלות, זוכה גביע המדינה עם בני סכנין, שמצד אחד משתתף בתוכנית ריאליטי כמו "גולסטאר", ומצד שני משמש כעוזרו של אברם גרנט בנבחרת זמביה, שמשתתפת בימים אלה במוקדמות המונדיאל.
"יום בהיר אחד מתקשר אליי מישהו שמציג את עצמו כ'קומודור מנסה' ונשמע כמו קצין בצבא אפריקני", מספר לחמן בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "מתברר שזה יו"ר קבוצת הארטס אוף אוק מגאנה. ומשם זה פשוט התגלגל".
איך הוא הגיע אליך?
"הייתי בין הראשונים שהביאו שחקנים זרים מאפריקה. הם היו זולים יותר מהאירופאים. שחקנים שיצאו לאירופה ולא השתלבו, אבל כן קיבלו חינוך אירופי".
מי הכוכב האפריקאי שאתה הכי שהבאת לישראל?
"אין ספק שאלן מסודי. הוא היה כוכב בשטרום גראץ, ואני הצלחתי להביא אותו לישראל — בדרך לא דרך".
מה זאת אומרת?
"הוא ברח משטורם גראץ, השאיר את האוטו בחניון ונמלט לאלג’יר. עליתי על זה ושכנעתי אותו להגיע לישראל. אבל הייתה בעיה, לסכנין לא היה אז אצטדיון, והיינו מתאמנים במטעי זיתים. ידעתי שאחרי שהתאמן בהרים המושלגים באוסטריה, אין סיכוי שיחתום. אז הנחתנו אותו במלון בחיפה, לקחנו אותו ליומיים טיולים בעיר, הוא היה מרוצה, חתם על החוזה ורק אז הבאנו אותו למגרש הכורכר של אבו סלאח".
יש לך קשר מיוחד עם אברהם גרנט.
"כשהייתי בן עשר הגעתי לבית הספר לכדורגל של הפועל פתח תקווה במגרש הישן ברחוב אברבנאל. אברהם היה אז מאמן צעיר בן 17. לאט לאט הוא התקדם לאימון נערים ונוער וכל הזמן הביא איתו קידמה. שנינו מאותו 'כפר', ותמיד הוא היה עבורי מודל לחיקוי — גם בידע וגם בכריזמה".
האמת... יש תחרות על הלב של אברהם בינך לבין מרקו בלבול?
"יש תחרות של כמעט כל המאמנים בכדורגל הישראלי על ליבו של אברהם גרנט".
לפי מה שאני רואה, אתה ומרקו בלבול הכי קרובים אליו.
"למה? רן בן שמעון לא קרוב אליו? אבי נמני? יוסי בניון?"
מה הסוד של אברהם?
"כשאתה נכנס לחדר ההלבשה של נבחרת זמביה ורואה שם את פאטסון דאקה (לסטר), לאמיק בנדה (לאציו) וקינגס קנגווה - כולם יושבים, משתאים, מקשיבים לו, אתה מבין. הוא כולו כריזמה, הבנה עמוקה בכדורגל, מנהיג אמיתי. לדעתי, גדול המאמנים שהיו בכדורגל הישראלי".
בוא נחזור אליך. שיחקת עד גיל נוער בהפועל פתח תקווה ופרשת.
"אפילו לפני, אבל התחלתי לאמן בגיל מאוד צעיר, 16 וחצי".
לא היית שחקן טוב?
"לא, הייתי בסדר גמור. הייתי 6, בדיוק כמו עלי מוחמד".
"בני סכנין הפך למועדון קר"
בין "גולסטאר" לנבחרת זמביה, לחמן מוצא גם זמן לפרשן בערוץ הספורט. הוא נחשב בישראל מומחה לליגות הנמוכות, וידוע בלשון חדה ואהבה לשחקנים הזרים.
יש חסרונות למאמן שלא היה שחקן בוגרים? אלון חרזי אמר שקשה לו עם ביקורת מפרשנים שלא שיחקו כדורגל.
"אלון חרזי היה שחקן גדול ולא הצליח כמאמן. אז מה? הדבר החשוב ביותר למאמן הוא לסחוף את השחקנים אחריו, לגרום להם לראות בו מנהיג".
ובכל זאת, אין חסרונות?
"להפך. תבדוק אותי, בכל המשחקים הגדולים, בדרבים, כשהאצטדיון מלא וגועש אני במיטבי. תביא אותי למשחק ביום שישי בלוד, איצטדיון ריק, שומעים רק את הגרוזיני מקלל, שם אני פחות טוב".
אימנת את בני סכנין והבאת אותה לשיא עם זכייה בגביע. משהו השתנה שם מאז.
"חד משמעית. זה הפך עם השנים למועדון קר ומלנכולי. אז זה היה מקום לוהט, סמל לדו-קיום. אני גאה בזה שחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל הוא אולי המקום היחיד בישראל שבו באמת יש דו-קיום. סכנין של אז הייתה בדיוק כזאת. הזדהיתי איתם, נלחמתי בשבילם. עד היום כשאני נוסע בסכנין עובר בי משהו".
והיום דווקא בני ריינה נותנת יותר תחושת דו-קיום.
"נכון, וזה קשור מאוד לאיש שמוביל. מאזן גנאים היה חכם ומתוחכם. ידע לחייך, ידע “לנגן” על זה".
ואתה עצמך היית סמל לדו-קיום.
"נכון. מצד אחד חוויתי דו-קיום אמיתי, מצד שני – משפחת אמי ברחה מסלוניקי וניצלה, ומשפחת אבי כמעט כולה נכחדה בלודז'. גדלתי על התמונה של הילד עם הקסקט בגטו ורשה, עם התלאי הצהוב והידיים למעלה. אז לא היה לנו כוח. היום יש. מי שפוגע בילדים יהודים, סופו נחרץ. חמאס לא יכול להמשיך להתקיים, לא משנה מה יגידו הגויים. יש פער בין מה שקורה ברחוב הספורטיבי לבין הפקידות. פגשתי את וואליד רגראגי, מאמן נבחרת מרוקו, והוא הציע שנצטלם ונשלח את התמונה לדודו אוואט וליוסי בניון".
בוא נדבר רגע על גולסטאר. למה אתה צריך את זה?
"למה לא? הרבה היו רוצים להיות במקומי".
זה קצת זול...
"מותר לפעמים להיות “זול”. אי אפשר כל הזמן להיות ממלכתי. חוץ מזה גדלנו בפתח תקווה, בתוך הבלוקים של שכונת מינץ, קראו לנו “ילדי בברלי מינץ”. ותשמע, יש להם עונה השנה - אם אין לחמן, מה יש להם בכלל להציע?"
אבל אחרי תוכנית כזו אתה חושב שייקחו אותך ברצינות כמאמן? לא ויתרת על זה?
"אין עונה בלי הצעה לחזור למגרשים. אין חזק מזה, לאמן יום יום, לנהל אסיפות, לרגש שחקנים. כפרשן אתה מתכונן לשידור בדיוק כמו מאמן למשחק. אני בליגת העל של הפרשנים בערוץ הספורט, המקום הטוב ביותר. סגל מוכשר, מחויב להפיק כל ערב את המוצר הכי טוב. ליגת האלופות והליגה הצרפתית, זה הטופ של הכדורגל".
אבל אם הפועל פתח תקווה תקרא לך לאמן?
"המקום היחיד שאעשה הכול עבורו הוא הפועל פתח תקווה. זה המקום שגדלתי בו, המגל והסמל. הייתי אוהד שחותך פתיתי נייר בערב שבת, ממלא סל ובא עם החברים לזרוק בשער שלוש. כשהפועל עולה – היא באמת עולה".
ומכבי חיפה? אם תקרא לך, תסרב?
"אני פרשן בערוץ הספורט ועוזר מאמן נבחרת זמביה אל תשכח. זה לאמן את לובמבו מהבונדסליגה ואת סטופילה סונזו. זה לאמן את הטובים באמת. קצת יותר ממכבי חיפה".
מה קרה לך עם שייע פייגנבוים?
"בגמר גולסטאר הקדשתי את האסיפה לליאור אסולין ז"ל, ואמרתי שאני עומד כאן בזכותו. כל ההישגים שלי היו איתו. פתאום ראיתי כותרת: 'לחמן לא גילה את ליאור אסולין, אני גיליתי'. אמרתי: מה אתה קשור? אני בכלל אמרתי שהוא גילה אותי".
אלה ימים מתאימים להזכיר את ליאור אסולין. משהו לזכרו?
"בעונה הראשונה שלנו יחד במכבי הרצליה הוא כבש 28 שערים. בעונה שלאחר מכן רצה לעלות לליגת העל, וחיברתי אותו למשפחת לוזון. היו בעיות קטנות, איחור פה, חיסור שם. בשיחת ועידה עם גיא ואבי לוזון אמרתי: “השחקן היחיד ששווה לוותר לו זה ליאור אסולין. כי ברגע האמת הוא יילחם בשבילכם יותר מכולם.
"תשמע סיפור, אחרי שזכינו בגביע חזרנו בארבע לפנות בוקר, וביקשתי מליאור לבוא בשמונה לבית הספר של הילדים שלי. שמונה בבוקר הוא היה שם. לא היה ולא יהיה בן אדם כזה". יש שחקנים שאתה נושא איתך לכל החיים: מיקי סירושטיין, עומר אצילי, דין דוד, וליאור אסולין הוא היחיד והמיוחד מכולם".
יש שחקן שעיצבן אותך? ששיגע אותך?
"כן. מיכאל אוחנה. באתי לאשדוד, דור צעיר של שחקנים. נתתי במה לשניים: ניר ברדע ודין דוד. עליו פחות השתגעתי, והוא גם לא היה איתי ב-100%".
אתה מאוד מתרגש מתערוכת “בלתי שביר” של מוזיאון הספורט היהודי שאצר עיתונאי ״ישראל היום״, עדי רובינשטיין (התערוכה מוצגת בבניין ערוץ הספורט).
"בהחלט. זו תערוכה עוצמתית שמציגה לראשונה את סיפורו של הספורט הישראלי בצל השבעה באוקטובר והמלחמה".
מה הרגע הכי מרגש בחיים שלך?
"שים לב (מתחיל לשיר):
גולני שלי היא מלחמת שחרור,
גולני שלי הוא אותו הסיפור...
אלה המילים בטקס ההשבעה של הבן שלי בבא"ח גולני".