מכבי תל אביב צריכה להתנצל. רגע לפני יום כיפור היא צריכה להתנצל על כך שהרסה למוחמד אבו יונס את האופציה לבכות במשך עונה שלמה על גזענות, על אפליה, על כל הדברים שהוא כל כך אוהב להתלונן עליהם. היא הייתה צריכה לנצח, ולהעניק לו את האפשרות לעשות את הדבר הטוב ביותר שהאיש החזק בסכנין יודע (כי בכדורגל זה תמיד הוא האיש החזק).
הרי הכל כבר היה מוכן: אדום בתחילת המשחק, עליו צוות השידור התפלפל פחות ממה שתלמידי חכמים מתפלפלים על התורה כולה. הוא כבר קיבל את האלופה במה שהוא קורא לו אצטדיון ביתי. אם אתם מתכוונים לדשא ראוי ואווירה שמתאימה להכל מלבד ספורט – הרי מי לא היה רוצה לקבל נפץ, חזיז או כל אלמנט אחר קרוב לראשו בזמן שהוא מגיע לעבודה? נשמע קלאסי; יותר מזה – יוקרתי.
זה מה שהם אוהבים לתת שם בדוחא: חזיז, נפץ, בלטות על הרכב או סתם תחושה שאין סיבה להגיע. חשבתם שזה נגמר? ביטול ההרחקה של קרווין אנדרדה רק העצים את הרצון של אבו יונס. שוב השופט 'מקפח' אותו.
אפילו שרון מימר – שאף פעם לא מדבר על השופט, אבל תמיד מתפלק לו בדרך אגב ("כולם צריכים לקבל את אותו היחס", תגיד את זה לקהל שלך שזורק על השחקנים של האורחת חפצים על הראש, מה אומר על זה שרון?) – כבר נכנס לכוננות נהי.
הכל היה מוכן. ואז בתוך תוספת הזמן, מוחמד אבו ניל – זה שמבזבז זמן ותמיד מקבל כרטיס צהוב באזור הדקה ה־80 – החליט לצאת למרפסת ולהוריד את טייריס אסנטה. כן, אסנטה; תתעלמו רגע מחוסר האחידות על עבירה דומה על סייד אבו פרחי. אסנטה ירד לדשא, אבו ניל הורחק, ואבו יונס היה קרוב לרצף בלתי נשכח של סיבות לבכי.
שגיב יחזקאל הרס
אז בתוך כל הנקודה הזו, מכבי הייתה צריכה להתנצל בפני אבו יונס. איך היא בכלל מונעת ממנו את הדבר הטוב ביותר שהוא יודע לעשות? ואם כבר לבקש סליחה, אז בעיקר שגיב יחזקאל, שהעז להחמיץ ולפגוע במארחת ערב שהיה מספיק לה לשנה שלמה.
ומה לגבי האורחת אתמול? היא פספסה הזדמנות גדולה לסמן וי במגרש שהוא הכל מלבד כדורגל. זה התחיל בקצב איטי מדי, ברגעים מסוימים רך מדי, והאכזבה אינה בהכרח מהיכולת – אלא מחוסר ההבנה של האירוע הזה שנקרא משחק בדוחא. כל מי שהיה שם פעם אחת, הפך את האירוע ל"חוויה" שזוכרים.
הנוהל של סכנין
יש את הנוהל המסודר של מימר, שמשתלב נהדר עם הנוהל המסודר של סכנין. קצב לא יהיה פה; כדורגל בטוח. עבירות בכל עצירה, בזבוזי זמן, כרטיס צהוב לשוער באזור הדקה ה־80, ובלוק נמוך שלא מוכן לזוז. כל הדברים האלה שכל שחקן ישראלי במכבי מכיר – ולכן האכזבה. משחקים כאלה צריכים להיכרע מהר, עם קצב ודחיפה. לא לאפשר לעצמך להיכנע.
לא תמיד נדרשת יכולת גדולה, רק מכבש. התקפה ועוד התקפה, חילוץ ועוד חילוץ. זה מאבק של מכבי מול עצמה; סכנין לא באמת הפריעה לה. היא הייתה עסוקה בלהפריע לעצמה. מה שכן אהבתי – העבודה שמכבי הצליחה ברגעים מסיומים לדחוף את סכנין אחורה, לייצר ניסיונות של מכבש, ושם היא נתקלה ביום חלש מדי של אלעד מדמון (זה כבר חוזר על עצמו), דור פרץ ושגיב יחזקאל. האחרון אולי במשחקו החלש ביותר מאז חזר מטורקיה.
יש משהו מתעתע ביחזקאל: לפעמים האנרגיות שלו גורמות להרגיש שהדברים קלים לו מדי, שהוא מעל האירוע, וברגעים שזה לא הולך – זה מתפרש כחוסר הבנה של האירוע. וזה בדיוק מה שקרה עם הפנדל.
לשמירה על איזון, אין לי בעיה עם שחקן שרוצה לבעוט. אני תמיד אעדיף אותו על שחקן שבורח מהכדור, שמתחבא או שלא רוצה. אבל אם יש משהו ששגיב היה צריך להבין אתמול – וזה עוד לפני ז'רקו לאזטיץ' – זה שאם שחקן אחר, למשל אנדרדה, רוצה לבעוט, זה הזמן שלו לוותר. לא כי הוא לא בועט פנדלים טוב, אלא כי זה לא היה היום שלו, והאופציה הזו לגאולה מיום רע לא צריכה לבוא על חשבון התוצאה.
מעל לכל, ההזדמנות להכניס את טוטי לעניינים עם שער ראשון צריכה לשבת לשחקן כמו שגיב בראש. הוא צריך את אנדרדה טוב, כמו כל מכבי – והפנדל הזה היה יכול להיות סיפתח, בדיוק כמו לפני שנה עבור ווסלי פטאצ'י מול סכנין בעכו.
יש משחקים כמו אתמול (ראשון), שבהם כל מה שחשוב היא התוצאה: לקחת שלוש נקודות ולהתקדם הלאה. אלה משחקים שבהם הכל הולך הפוך – שהיכולת לא טובה, שגם חילופים טובים מהספסל לא מצליחים להרים קצב, וגם ההחלטות הפשוטות הולכות הפוך. ואז בתוך תוספת הזמן אתה מקבל משהו שהגיע לך. לא כי היית טוב, אלא כי ניסית לשחק כדורגל במפגש שהיה בו הכל מלבד כדורגל.
ואז בדקה ה־100, ההזדמנות מול בלם שהפך לשוער רק מחדדת את התסכול – אבל יש גם נקודת אור. העונה כבר לא נחזור לדוחא, ואני מקווה שגם לא בעונה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו