סשן הבעיטות בחימום לפני משחק פתיחת העונה השרה אופטימיות בלתי נסבלת על שער 5. רצף הבעיטות חסר המשמעות הזה שבו שחקני התקפה ״מרגישים״ את הכדור לפני השריקה משמש עבור שוכני היציע כמעין אינדיקטור לצפוי לקרות, אך אמינותו דומה לקריאה בקפה.
תודות למסע המופלא בגביע הטוטו, באותם רגעים היציע הרגיש כמו מדשאות הבית הלבן בשנות ה-90 או כר הדשא בקייפ קנברל לפני המראת הצ׳לנג׳ר.
בכל אופן, המציאות סירבה להתיישר עם הפסימיות שלי: הפועל תל אביב יצאה מפיגור לניצחון מול קריית שמונה וגם מהמפגש מול בני ריינה חזרה עם נקודה. בקהל כבר החלו השיחות על ״קבוצה מיוחדת״, שם קוד לדבר החמקמק שנקרא ״אופי״.
הטיעונים כבר היו מוכנים
בזמן שאוהדי הפועל בנו הרים וגבעות על יציאה מהתקופה החשוכה שנמשכת יותר מעשור, אני בניתי ״קייס״: חסרים כאן 10 זרים, לפחות. מגן ימני - אין. משהו תקוע באמצע וגם כדאי להנחית כאן עוד חלוץ. המזל מחפה על הברוך המקצועי, טענתי.
בית״ר ירושלים, היה ברור, היא המבחן אמיתי. גם כך התבוסה הקודמת 5:1 שחתמה מעשית את הירידה, איימה לגרור את המערכת היחסים שלנו עם הירושלמים למחוזות אסונות הדרבי אחרי שנים שהצלחנו לשמור על מאזן הרתעה הדדי בקושי רב.
כשאחרי ה-0:1 הפועל ״התיישבה״ על בית״ר, כבר כמעט והשתכנעתי שיש כאן משהו. נשארה בידיי תחמושת אחרונה: ״כשלא כובשים סופגים״. משפט מאוס במיוחד, אך אין מנוס מכך שישמע ביציע כשהקבוצה ממאנת להשלים את המלאכה. ״כשלא כובשים סופגים״, סיננתי והחזרתי את המצית לחברי. ״כשלא כובשים סופגים״, הוא ענה ושחרר קיטור שהצטרף לעננת הטבק שריחפה מעל שער 5.
1:1. נו, נו. הפועל שוב התיישבה על בית״ר, עד שבסביבות הדקה ה-75 הגל הזה הגיע לחוף ונמוגות הכוח נתנה את אותותיה על החץ האדום. 2:1. או-אה, אמרתי לעצמי, לא רק שכ״שלא כובשים סופגים״, כעת אפשר היה להצהיר: ״פראיירים״.
התחלתי לבנות את טיעוניי התביעה לקראת הדרך הביתה במורד מדרגות היציע עד לחנייה: צ׳יקו, הבלם הזר החדש, זר קודם כל למקצוע, קבעתי ביני לבין עצמי. סתיו טוריאל, אם ראיתם, לא הגיע. דניאל דאפה עדיין ילד, אי אפשר לבנות עליו.
2:2. טוב, הודיתי, הקבוצה הזאת שוב שלפה את הטריק הזה. אין מנוס מלהודות שאנדריאן קרייב הוא גלגול נשמות של גאבור הולמאי ודימיטר טלקייסקי בעודם בחיים. התגלמות בבשר של גדולת הרוח של האומה הבולגרית לדורותיה. שיחת התוכחה תחכה למחזור הבא.
כשעומרי אלטמן, אהוב ליבי - לשעבר, כך הצהרתי כבר מעל למספר במות והתחייבתי שאליו אני לא חוזר - התמהמה מלרוץ להגנה במהלך שהוביל כמעט לשער ניצחון של בית״ר עמוק בתוך דקות ה-90, הכנסתי גם אותו לפנקס.
כרטיס אדום ובעיטה חופשית על קו הרחבה. זה היה ״אדום טוב״ של גילי כהן, שהיה צריך להבטיח נקודה אחת לבית״ר. בכל שורה ביציע יש נביא זעם, טרחן ונרגן כמוני, רוב היציע מורכב ממאמינים.
רק כך, בפסימיות גמורה ובתקווה חסרת פשר, סוחבים הלאה דרך התבוסות בדרבי או משחקי חוץ מבאסים בהם אתה חוזר לרכב בלי מצבר, בלי כבלים ועם עבודות בכביש החוף לפניך.
כשסיימתי להבטיח לאלוהים דברים בשביל הגול, עומרי אלטמן הזה השחיל את זה פנימה. לא ראיתי את הכדור, אבל הרשת זזה. הגל של הפועל ירד ממעלה היציע עד למורדו ואיים לשטוף את המגרש. השורה נעשתה לערימת חבר׳ה מרוחה על כסאות פלסטיק, ואנשים יצאו מתוכה רק כדי להביט על השמיים בעיניי עגל.
לא יודע מה קרה שם, אבל זה לא קרה לפחות עשור.
בדרך המאושרת חזרה לרכב, כשברקע נשמעת סימפוניית צפירות הניצחון המרגשת מאת הנהג ביונדאי אלנטרה הכחולה, אף אחד לא הזכיר לי את מחשבות הכפירה שלי, אלא ניסו לשכנע אותי לקנות כרטיס למשחק הבא באשדוד כדי לשמור על מעמדי במדד הנאמנות החדש שקובע את הזכאות לכרטיסים.
ביושר אגיד לבחור שאחראי על המערך הזה במשרד מכירת הכרטיסים: לא מגיע לי. הפועל תל אביב 2026/2025 היא קבוצה למאמינים בלבד.
