כל הטראומות שלי כאוהד עברו לי בראש. מסרפסבורג ועד סטיאווה בוקרשט, מפאפוס ועד מאריבור, כל שד ושד חיכה שם בפינה לקראת הגומלין מול דינמו קייב. מהמפגש האסוני מול זניט סנט פטרסבורג בנתניה ועד הלילה הארור ההוא מול אולימפיאקוס.
כל הטראומות ישבו שם כשמכולם אדוארדו גררו קבע 1:0 בדקה החמישית. וזה לא היעדר אמונה, אותי אי אפשר להאשים בהיעדר אמונה – זה פשוט הלב הזה שלא מוכן לספוג עוד סטירה בקמפיין אירופי. בטח אחרי העליונות של המשחק הראשון. וכמו שז'רקו לאזטיץ' אמר בשבוע שעבר "למועדון הזה יש היסטוריה", הוא סימן אותה בשני טורים מקבילים – את החגיגות, ההישגים, את ההצלחות וגם את הטראומות האלה שצריך לזכור טוב טוב.
עם כל המשקל הכתפיים, כשלא רק המטרות שלה אלא גם כבודו הדרוס של הכדורגל הישראלי, מכבי תל אביב רק טיפסה דקה אחרי דקה מהבור שחפרה לעצמה. היא בעיקר עשתה את זה בזכות כריסטיאן בליץ', שהגעגוע שלי אליו לא יודע סוף.
הסרבי הוא כל מה שאתה מחפש בקשר. הוא חכם עם ובלי הכדור, יודע להשתחרר מלחץ, מייצר בכל רגע תחושה של משהו שצריך לקרות. תמיד דוחף קדימה, תמיד מתקל בזמן, תמיד שם כדי לכסות על מישהו אחר. אם מישהו תהה איך מכבי תראה בלי גבי קניקובסקי, הוא קיבל תשובה מכרעת עם שחקן שרק הולך ומשתפר ממשחק למשחק. האופציה מצבה? והאם כבר הכסף הופקד בחשבון של אלקמאר? (בהצלחה ווסלי פטאצ'י, לך תראה להם מה אתה יודע).
ההישג השנה אפילו גדול יותר
אפשר למנות את רשימת ההישגים של מכבי באירופה, אני אגיע לשם מבטיח. דווקא השנה ההישג אפילו גדול יותר, להתמודד עם פרידה משחקנים כמו ערן זהבי, גבי, יוריס ואן אובריים, סתיו למקין, עידן נחמיאס, דור תורג'מן, פטאצ'י ונמניה סטואיץ' ובתווך להבטיח שלב בתים בליגה האירופית זה מעל לכל עוצמה, מסורת. זה סך כל ההצלחות והטראומות שיושבות בראש.
שנה שנייה בליגה האירופית ברציפות, זה בדיוק הצעד הנכון בדרך למטרה. המסורת האירופית, היציבות משנה לשנה, תוסיפו לזה את המוניטין שנבנה בכל מה שקשור למכירת שחקנים (היי לוקאס ונטורה), הכל מתחבר לידי מועדון אחד בליגה בישראל שיש בה קבוצות כדורגל.
על הדשא, ההופעה של אלעד מדמון הייתה מפוזרת מאוד לעומת שבוע שעבר, והאוקראינים מצידם ביצעו את ההתאמות מול שגיב יחזקאל ואושר דוידה. דינמו קייב הצליחה לרדת נמוך יותר ולא לאפשר לאף אחד מהכנפיים של מכבי לייצר אחד על אחד איכותי, דווקא באותם רגעים היכולת של מכבי לשחק דרך המרכז דרשה התייחסות.
לאזטיץ' מצידו היה שם עם תגובות מהירות מול שיפוט שמתאים יותר למפגשי שיח, עם הכלה וקבלה של כל תיקול אגרסיבי שעבר עם ליווי מבט קטן. הכניסה של איתמר נוי עזרה, זו לא הייתה הופעה מבריקה של הצהובים, אבל הם בוודאי היו שווים יותר מהפסד.
המצבים היו שם, הרגעים בהם הם הכניעו את קייב היו שם ורק הרגל המסיימת הייתה חסרה. מלבד בליץ', מוחמד עלי קמארה במשחקו הטוב ביותר העונה עם מנהיגות, נוכחות ועליונות אווירית. רוי רביבו עם בגרות, איכות וקבלת החלטות טובה לאורך כל שלבי המשחק. אם זה הקצב שבו הוא ישחק השנה, אפילו הסוכן שלו יצליח להביא לו הצעה ראויה.
הכניסה של יון ניקולאסקו עזרה למכבי לייצר אחיזה על המשחק ולהרוויח הרבה יותר מאבקים. אם יש מישהו שפשוט חייב לשחרר את הפקק עם שער זה החלוץ וייתכן שכבר ביום ראשון מול נתניה במשחק הראשון של הליגה יכול להיות שינוי המגמה עבורו.
רועי משפתי צריך לתת יותר
ורועי משפתי, אי אפשר שלא להתייחס אליו. חוסר הביטחון שלו בנקודות קריטיות במשחק משפיע על מכבי ובמקום לאפשר לה לעבור את הרגעים האלה בשלום מכניס אותה לפינות שאפשר לוותר עליהן. מעט מדי פעולות שהוא מבצע קורים בצורה נקייה עד הסוף.
לא ברור לי אם הספסול שלו בשנה שעברה עדיין יושב לו בראש, אם הוא מרגיש שזה קצה היכולת שלו או שיש שם משהו אחר. אם משפתי כרגע הוא השוער של מכבי, הוא צריך לתת לה הרבה יותר. בדיוק לפני שנה היה נדמה שהוא בנקודת שיא מבחינת הקריירה עם פתיחת עונה אדירה, ולאחריה צניחה בביטחון שהובילה גם לצניחה ביכולת. עם יואב ג'רפי ואופק מליקה שמחכים לו בגב, אין לו יותר מדי מקום לטעויות כמו אתמול.
אחרי כל המסע האירופי לעבר הבתים, יום ראשון – בלומפילד – פותחים עונה כדי לשמור על מה ששלנו לאורך כל הדרך. אישית אני מקווה מאוד שגם חובבי הביקורת, משתמשי הטיקטוק ומאזיני כת הפאניקה ישימו בצד את השריר הזה שגורם להם ללכת נגד המועדון ויתרכזו בלתת הכל ביציע. אני אהיה שם, צלחת מספר 27 אני כבר מסדר לך מקום בארון.
