האמת, אין לנו שום ציפיות מהעונה הקרובה. הכדורגל הישראלי נמצא בשפל שחלקו קשור בו ובאנשים שמרכיבים אותו, אבל עיקר הבעיה היא כמובן המלחמה הבלתי נגמרת שאנחנו נמצאים בה. עם האיום שבכל רגע נורחק מאירופה - ואז בכלל אפשר יהיה לקפל פה - אנחנו נכנסים לעונה הזאת נרגשים כמובן, כי בכל זאת זה הכדורגל שלנו ואנחנו אוהבים אותו. ועדיין, אני לא זוכר מתי היינו כל כך חסרי ציפיות.
ולמה זה ככה? קודם כל הרמה ירדה פלאים. ראינו בקיץ כמה עלובות הן בית"ר ירושלים, הפועל באר שבע ומכבי חיפה מול קבוצות אלמוניות מאירופה. כל עוד הכדורגל הישראלי ימשיך להיות מוגרל באירופה ביולי ואת העונה יפתח באוגוסט, נשאר פה רק עם מכבי תל אביב, מועדון אחד מעל כל השאר, שמסוגל לעשות משהו באירופה.
שוב, גם מכבי קיבלה הגרלה חלומית כל הדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות, אבל פישלה, כי בסוף, גם הצהובים מורכבים מישראלים בינונים וזרים שרומזים לנו מה צפוי לנו השנה. בגללם, כאשר נצפה בזרים של הקבוצות האחרות, נשאל את עצמנו האם הם באמת כדורגלנים מקצוענים או שמא מדובר בחבר'ה המסוכנים במיוחד על האופניים עם המדים הכחולים והכתומים - אלה שמתפרנסים מלעבור באדום ולהביא המבורגרים לבתים. האם הם גדלו במועדוני הפאר של ברזיל, או שמא משלימים מניין בספורטק דרום בשבת בבוקר, ביום החופשי שלהם מטיפול בהורים שלנו.
ככה אנחנו אוהבים אותם
על השחקן הישראלי הכושל אין מה להרחיב, כי לא מדובר במשהו רציונלי שקשור בספורט. ברור לנו שאין שום קשר בין המשחק שמשוחק מעבר לים לזה שאנחנו רואים במגרשים שלנו. אבל כמו שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו גם כשהם מעצבנים, ככה אנחנו אוהבים את הכדורגלנים בכחול־לבן, ולראייה תראו כמה אוהדים יגיעו לבלומפילד לראות את הפועל תל אביב משחקת. מכבי ת"א סולד אאוט במנויים, בית"ר ירושלים שוברת שיאים של עצמה, מכבי חיפה על אף עונה סיוט עדיין גורם משיכה אדיר לכל הצפון ועוד לא דיברנו על הפועל ב"ש כמובן ו־4,000 המנויים של הפועל פתח תקווה.
ככה זה שאין קשר בין מה שמוצג לנו על הדשא לבין זה שאנחנו הולכים לכדורגל לפגוש את הקהילה שלנו, להיות עם המשפחה שלנו ולשיר בקולי קולות. תהליך הגלובליזציה בתוספת האסון שפקד אותנו ב־7 באוקטובר, הוכיח שאי אפשר לחיות בחדרה או במושב גינתון ולהיות אוהד מנצ'סטר יונייטד או ריאל מדריד. זה נחמד לחשוב על עצמך ככזה, אבל אתה לא. אתה נהג מונית שצופה ב"אח הגדול" לפני השינה ולא הולך לראמבלס בברצלונה עם אשתך לשתות סנגריה. חבל להתבלבל גם אם יש לך כיסוי לטלפון של ויניסיוס ג'וניור.
דווקא בגלל שהעונה הזאת נפתחת עם אפס ציפיות, אנחנו באים בנפש חפצה ולב פתוח: תפתיעו אותנו, תרגשו אותנו תספקו לנו משהו שייחרט לעד בהיסטוריה שלנו כאוהדים. אולי מהמקום הנמוך שהגענו אליו, אפשר רק לטפס.
