לא מעט זרים הצליחו במכבי תל אביב, אך חלקם גם הותירו חותם משמעותי בהיסטוריה של המועדון. החלוץ הצ'יליאני רודריגו גולדברג שיחק בשתי קדנציות במועדון – הראשונה, תחת אברהם גרנט, הסתיימה ללא הצלחה, אך בשובו לקדנציה שנייה הוא זכה באליפות ובשני גביעים.
בשבוע שעבר חגג גולדברג יום הולדת 54 ובראיון מיוחד עם "ישראל היום" הוא נזכר ברגעים הגדולים, וגם מספר על הקשר המיוחד שלו עם מדינת ישראל, במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר.
מה אתה עושה היום?
"אני עובד ברדיו ובטלוויזיה בצ'ילה, מפרשן משחקים וגם מדבר על ספורט. אני נהנה מזה מאוד. בנוסף, אני לומד באוניברסיטה".
למה אתה לא מאמן?
"אני חושב שלכל אדם יש את הייעוד שלו, ואני באופן אישי לא מרגיש שזה הייעוד שלי להיות מאמן כדורגל. חשבתי על זה הרבה ואף קיבלתי הצעות רבות, אבל בסופו של דבר בחרתי לעסוק במשהו אחר".
אתה עוקב אחרי מכבי תל אביב?
"כמובן. אני לא רואה משחקים בשידור חי, אבל עוקב אחרי התוצאות באינטרנט, וגם אחרי הקבוצה ברשתות החברתיות – רואה שערים ונהנה מזה".
מה הזיכרון המיוחד ביותר שלך מהתקופה בישראל?
"יש לי הרבה זיכרונות נפלאים מישראל – גם ספורטיביים וגם אישיים. הבן שלי נולד בתל אביב, כך שמדינת ישראל הפכה לבית השני שלי. ההגעה לישראל הייתה רגע משמעותי עבורי".
היית קרוב מאוד למני לוי. מה אתה זוכר מהאירוע?
"וואו, אני זוכר הכל. הוא היה ממש מולי כשהכל קרה. מני היה אישיות מדהימה וחבר קרוב מאוד. הוא התאמן כל כך קשה כדי להצליח, ואני תמיד שואל את עצמי למה דבר כזה קורה לאדם כל כך טוב. מדי פעם עולות שאלות שלצערי לעולם לא נקבל עליהן תשובות".
נשארו לך חברים בישראל?
"יש לי המון חברים בישראל שהפכו למשפחה. משפחת תשובה, למשל, פתחה עבורי את הדלת, וחגגתי איתם המון שבתות באשדוד. לאהובה, אשתו של דוד תשובה, הייתי קורא 'אמא', כי היא הייתה אמא עבורי ועבור משפחתי. היינו בקשר טוב עם ברוך דגו, ודרכו הכרנו גם את משפחת תשובה. אני מאוד מעריך את מה שהם עשו עבורי ועבור משפחתי בתקופה שגרנו בישראל".
ספר סיפור מהתקופה שלך במכבי תל אביב.
"הסיפור הכי מיוחד עבורי היה כשברוך דגו, שהיה חבר קרוב שלי, נפצע ונאלץ לעבור ניתוח. אמרתי שאם אבקיע – אקדיש לו את השער. כבשתי במשחק באותו סוף שבוע, ולבשתי מתחת לחולצה את החולצה של ברוך. אני זוכר את ההתרגשות שלו באותה תקופה – זה משהו שלא אשכח לעולם".
מי המאמן שהשפיע עליך הכי הרבה בישראל?
"בהחלט ניר לוין. כשהגעתי בפעם השנייה לישראל מצ'ילה, לא הייתי אמור להיות חלק מהסגל, אבל הוא נתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי. הוא גם תמך בי אישית ונתן לי את הביטחון שיש לכולם הזדמנות שווה. היו בינינו חילוקי דעות, אבל תמיד עבדנו יחד – גם כשהצלחנו".
מכבי תל אביב זכתה בדאבל. מה היה מיוחד בקבוצה הזו?
"למכבי תל אביב יש קהל מיוחד. אני יודע איך זה להרגיש מול אצטדיון מלא אוהדים בצהוב. אני אולי אלפי קילומטרים מהם, אבל עדיין מרגיש את ההצלחה. המועדון עשה בשנים האחרונות קפיצת מדרגה אדירה באיכות, ואני שמח מאוד על כך".
"קעקעתי על היד מגן דוד וחמסה"
גולדברג, יהודי כמובן, מודה שהוא לא ממש בקשר עם שחקנים מישראל, אך מספר: "לאחרונה דיברתי עם גדי ברומר דרך חבר משותף. הייתי גם בקשר עם טל בנין לפני זמן מה – אני מאוד אוהב אותו. יש לי זיכרונות נהדרים מהקבוצה ההיא, במיוחד מהאנשים הטובים שנלחמו כדי שנזכה בגביע או באליפות – משמעון קורק ולוני ועד מנהלי הציוד, שתמיד ביליתי איתם זמן".
יש סיכוי שנראה אותך חוזר לישראל?
"אחד החלומות שלי הוא להגיע עם אשתי וחמשת ילדיי לישראל ולהראות להם את המדינה. אני רוצה להראות לקריסטובל, הבכור, את הגן שבו היה; לוויסנטה, השני, את המקום שבו נולד; ולמטיאס – את המקום שבו גילינו שהוא בדרך. גם הבנות הקטנות שלי, בנות 7 ו־9, יראו איפה חיינו.
"בצ'ילה אנחנו שייכים ל'אצטדיון מכבי ישראל', שם הן מחליקות על הקרח ומייצגות את הקהילה. הן גאות מאוד בדם היהודי שלהן וחלק מהקהילה. ישראל חשובה לי מאוד – זו הייתה ההזדמנות השנייה שלי אחרי שלא קיבלתי אחת בצ'ילה".
לסיום, מה אתה זוכר מהחיים בישראל?
"זה היה הבית השני שלי ומקום שעשה אותי מאושר. יש לי הרבה חברים שהפכו למשפחה, ואני בטוח שנתראה בעתיד. לפני קצת יותר משנה התחלתי להתקרב לדת וללמוד דתות נוספות, ואני מרגיש יהודי – וזה גורם לי לגאווה.
"לצערי, היום רואים אנטישמיות בכל מקום, ואחרי ה־7 באוקטובר הרגשתי צורך להושיט יד לקהילה היהודית ולהיות חלק ממנה. בשנה שעברה חגגנו חנוכה בצ'ילה, ואף קעקעתי על היד מגן דוד וחמסה – סמלים יהודיים. אני שמח להיות חלק ממדינת ישראל ומהתרבות היהודית, ומאחל לכולנו בריאות ושקט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו