את עונת 2022/2023 אוהדי מכבי חיפה לא ישכחו לעולם. זו הייתה כנראה העונה הטובה והמרגשת ביותר בהיסטוריה של המועדון הירוק. לא רק שברק בכר ושחקניו הצליחו לזכות באליפות שלישית ברציפות, הם גם עשו זאת תוך כדי מסע אירופי מסעיר ומרשים בשלב הבתים של ליגת האלופות.
נכון, היו אז תבוסות, 7:2 לפ.ס.ז' ו־6:1 לבנפיקה, אבל גם היה ניצחון ענק, 0:2 על האימפריה של יובנטוס, ואפילו 13 דקות בגן עדן, שבהן מכבי חיפה הובילה על אלופת צרפת בסמי עופר מאותו שער אדיר של צ'רון שרי - עד שליונל מסי השווה, וקיליאן אמבפה וניימאר דאגו להשלמת המהפך.
שלוש שנים בלבד עברו מאז ותסריט דומה, של קבוצה ישראלית בשלב הליגה (מה שהיה פעם שלב הבתים) של ליגת האלופות, נראה דמיוני. בשבוע שעבר מכבי תל אביב הודחה כבר בסיבוב המוקדם השני מול פאפוס, אלופת קפריסין, מדינה שבעבר בישראל נהגו לזלזל בקבוצות הכדורגל שלה. גם אם הצהובים היו מצליחים לעבור את פאפוס, הם עדיין היו רחוקים שני סיבובים מהעפלה.
רק לפני שלוש שנים מכבי חיפה הביסה בקלות את אלופת קפריסין, אפולון לימסול, 0:4 (אם כי הפסידה בגומלין 2:0), ומאז הכדורגל מהאי השכן נמצא בפריחה מתמדת ברמת הקבוצות, ולראיה העלייה של פאפוס לשמינית גמר הקונפרנס ליג בעונה שעברה.
המספרים לא משקרים
האם מדובר במעידה חד־פעמית של הכדורגל הישראלי, או שמדובר במגמה? ובכן, נזכיר שגם בעונה שעברה מכבי ת"א הודחה באותו סיבוב מול סטיאווה בוקרשט, קבוצת פאר בעבר הרחוק, אבל קבוצה בינונית מאוד בהווה. התחושה היא שמשנה לשנה הישראליות מתרחקות מליגת האלופות, למרות שמספר הקבוצות המשתתפות גדל מ־32 ל־36.
בארבע העונות שקדמו לשתי ההדחות המוקדמות של מכבי ת"א, הישראליות הגיעו שלוש פעמים לשלב הפלייאוף (פעמיים מכבי חיפה ופעם אחת מכבי ת"א). הפשלה היחידה בשנים הללו הייתה של הירוקים, שהודחו מול קייראט מקזחסטן בסיבוב המוקדם הראשון ב־2021.
שנה לפני כן הצהובים הגיעו למפגש כפול בפלייאוף מול רד בול זלצבורג, אחרי שעברו שלושה סיבובים מוקדמים, וב־2023 מכבי חיפה של מסאי דגו הגיעה לפלייאוף, שם נעצרה על ידי יאנג בויז ברן השווייצרית. למעשה, ב־11 העונות האחרונות הישראליות הגיעו לשלב הפלייאוף שש פעמים, אבל שימו לב לחלוקה ולהבדל: בשש העונות שבין 2015 ל־2020 הישראליות הגיעו ארבע פעמים לפלייאוף, בעוד בחמש העונות האחרונות זה קרה רק פעמיים.
אז כן, מדובר במגמה שמעידה על ההיחלשות היחסית של קבוצות הצמרת הישראליות. לא מדובר בקריסה אלא בנסיגה איטית אך ברורה, מה שבא לידי ביטוי בדירוג של ישראל באופ"א.
הדירוג הזה משפיע על קביעת מספר הנציגות שכל מדינה שולחת לשלושת המפעלים האירופיים, ואם עד לפני כמה שנים פינטזנו על שתי נציגות ישראליות במוקדמות ליגת האלופות, הסיכוי שזה יקרה (מקום 15) רק הולך ומתרחק.
בשנה שעברה ישראל הייתה במקום ה־18, נכון לעכשיו היא ירדה למקום ה־19 ביבשת, כאשר קפריסין (שבמקום ה־20) הולכת וסוגרת את הפער.
המקום הטבעי
אז מה הסיבות לנסיגה הישראלית בליגת האלופות? אין ספק שהיעדר הביתיות בשנתיים האחרונות, מאז החלה המלחמה בעזה, הוא הגורם המשמעותי ביותר. ההבדל בין לארח לעיני 30 אלף אוהדים בבלומפילד או בסמי עופר, לעומת משחקים באצטדיונים כמעט ריקים בערי שדה שכוחות אל בהונגריה או סרביה, הוא שמיים וארץ.
כל זמן שאי אפשר יהיה לחזור ולארח בישראל, הקבוצות שלנו יהיו בעמדת נחיתות משמעותית מול היריבות שלהן. זה לא רק שאין כמעט קהל, גם מבחינת השחקנים עצמם, קשה הרבה יותר לתפקד בצורה המיטבית ולהרגיש חדורי מוטיבציה במצב שכזה.
אבל עדיין זה יהיה פשטני מדי להפיל הכל על סוגיית הקהל והביתיות. צריך לומר ביושר, איכות הכדורגל בליגת העל נמצאת בירידה איטית וקבועה בשנים האחרונות. זה נובע גם מהקושי להביא זרים ברמה גבוהה. פעם, ויחסית עד לא מזמן, שיחקו כאן טוני וואקמה וצ'רון שרי, כיום כבר לא מגיעים לליגת העל שחקנים באיכות הזאת.
גם בעניין הזה יש למלחמה השפעה גדולה, לכן בכל זאת נחזור ונאמר בצער - כל זמן שהקבוצות הישראליות (וגם הנבחרת, אבל זה סיפור אחר) לא יוכלו לחזור ולארח באצטדיונים הביתיים שלהן, המגמה הזאת רק תלך ותחמיר.
רוב הסיכויים שגם בעונת 2026/27 לא תהיה לנו נציגה בליגת האלופות, וכרגע נראה שהישראליות כבר מבינות שמקומן הטבעי הוא במקרה הטוב בליגה האירופית, ובמקרה הסביר יותר בקונפרנס ליג - גם זה לא בטוח, כפי שלמדה על בשרה הפועל באר שבע.
