לפני עלייה לליגת העל, בני יהודה צריכה למצוא מחדש את הזהות שלה

הסיפור האמיתי של המועדון משכונת התקווה הוא הקהילה והעובדה שהוא חשוב לאנשים ברגעים הקשים ביותר • אולם, בשנים האחרונות הכתומים כבר לא משדרים תקווה, אלא בעיקר חוסר כיוון • המאבק לחזור לליגת העל הפך לאובססיה, אבל האם זה באמת היעד הנכון?

אוהדי בני יהודה. צילום: מאור אלקסלסי

בשיאו של אחד המשברים הקשים בתולדות המדינה, כשירדן ביבס שוחרר משבי החמאס, בני יהודה בחרה לומר משהו. לא רק במערכת הכריזה או בפוסט בפייסבוק, אלא במחווה מדויקת: הקבוצה עלתה למשחק בליגה הלאומית עם חולצה כתומה, נטולת ספונסר, נטולת פרסומת ועליה לוגו ייחודי שהוקדש לירדן. בנוסף, גויסו עבורו מהאוהדים 50 אלף ש״ח. ואולי זה לא שינה את תוצאת המשחק, אבל זה הזכיר לרבים מה בני יהודה מייצגת באמת: קהילה, שכונה וערבות הדדית.

וזה הסיפור האמיתי של הקבוצה הכתומה מהשכונה. לא אליפויות וגם לא גביעים. המועדון הזה חשוב לאנשים גם ברגעים הקשים ביותר, לא רק כשהוא בתמונת העלייה. כאן גם נטוע שורש הדיון: האם מועדון קהילתי כמו בני יהודה צריך לרדוף בכל מחיר אחרי ליגת העל, או לשאול את עצמו מחדש מהי הצלחה אמיתית בעידן שבו הכסף הוא זה שמדבר?

השקת הסדרה של ערן זהבי

בני יהודה של השנים האחרונות נראית כמו משפחה בהתפרקות. תקועה בליגה הלאומית עם עונות מבולבלות, החלטות שגויות, מאמנים שבאו והלכו, סגלים שלא התאימו לשום חזון - בעיקר כי לא היה חזון. מאז 2022 התחלפו בקבוצה לא פחות מארבעה מאמנים, עשרות שחקנים נכנסו ויצאו. בשנה האחרונה שיחקו בקבוצה כ-2 שחקני בית בלבד - נתון שממחיש את החוסר בכיוון וחזון. קבוצת הנוער אמנם משחקת בליגת העל, אך היא לא מצליחה לייצר שחקני בית שמשתלבים בסגל הקבוצה הבוגרת באופן קבוע.

אלירן עטר מאוכזב, צילום: מאור אלקסלסי

זה מתבטא גם ביציעים: בני יהודה, שפעם הייתה ממלאת את האצטדיון המיתולוגי בשכונת התקווה באלפים, רשמה השנה ממוצע של כ-1,500 צופים למשחק בית, מספר נמוך ביחס לפוטנציאל ולמורשת של המועדון. חלק מהקהל מעולם לא חזר מהמעבר לבלומפילד. אחרים איבדו עניין, אולי כי הקבוצה הפסיקה לדבר בשפה שלהם.

בני יהודה הוא מועדון עם זהות, שכונה והרבה צבע. אבל איפשהו בדרך, דווקא מתוך הרצון לחזור לגדולות, איבד את עצמו. זה התחיל עוד מלשחק באצטדיון בלומפילד שהיה הרסני: אמנם מגרש שנועד לגדולים באמת, אבל עקר כל תחושת שייכות. לא היה שם ריח של רחוב, לא סאונד של שכונה. הרבה כתומים הפסיקו לבוא. חלקם לא חזרו עד היום.

הבעלים החדש, אלירן עובד, כבר הצהיר שמטרתו היא לעלות ליגה. והאמת, זו אמירה הגיונית. מי לא רוצה להיות למעלה? אבל אולי השאלה שצריכה להישאל היא אחרת לגמרי: למה בעצם? האם בני יהודה של 2025 בנויה לשחק בליגת העל? האם יש תקציב, תשתיות, עומק ניהולי, חזון? או שמדובר בעוד מרוץ אחר סמל סטטוס שמעטים יודעים באמת להחזיק בו?

אלירן עובד, הבעלים של בני יהודה, צילום: בני יהודה

בני יהודה תמיד הייתה משהו אחר. היא לא כמו מכבי תל אביב, לא כמו הפועל תל אביב ולא כמו בית"ר ירושלים. היא לא מותג, היא קהילה. היא לא כוח קנייה, יש בה נשמה. ובשנים שבהן הייתה בליגת העל, לא תמיד זה היה נראה נכון. שחקנים חלפו, מאמנים התחלפו והקבוצה - עם כל ההילה - נראתה לעיתים חסרת זהות.

האם אפשר בכלל להחזיר את מה ששייך לעבר? בעידן שכולו כסף וסוכנים, האם עדיין יש מקום לרומנטיקה של שכונה אחת, או שהגיע הזמן להבין שבני יהודה צריכה למצוא את מקומה החדש, גם אם הוא בלאומית?

שמשון תל אביב והכח עמידר רמת גן, שמשחקות בליגות האותיות, הן דוגמאות לקבוצות עם סיפור, שברגע האמת גילו שלא כל מיתולוגיה שווה קיום כלכלי. בני יהודה עוד כאן והיא חשובה לא רק לתקווה אלא לכל מי שמאמין שיש ערך למועדון שמייצג שכונה.

אצטדיון שכונת התקווה, צילום: דוברות עיריית תל אביב-יפו

יכול להיות שהחזרה לאצטדיון בשכונת התקווה תעשה טוב למועדון והוא יחזור לקדמת הבמה. אולי השנה, אולי שנה הבאה. אבל גם אם הקבוצה תישאר, אולי זה לא כישלון, אולי זו הזדמנות להפסיק לרדוף אחרי העלייה ולהתחיל לבנות מחדש את הקשר לקהילה. להתחיל לחשוב לא על המקום בטבלה, אלא על המקום בנשמה.

הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות
שחקני בני יהודה מאוכזבים, צילום: אלן שיבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר