נדב יעקבי
הפעם האחרונה שברצלונה שיחקה בגמר ליגת האלופות, הייתה גם הפעם הראשונה ששידרתי את גמר הצ'מפיונס ליג. ב־2015 הייתי כבר שדר די ותיק בערוץ הספורט, אבל ב־6 ביוני של אותה שנה הגשמתי חלום שבמשך שנים ארוכות לא באמת האמנתי שיתגשם: לשדר את גמר ליגת האלופות. את הנסיעה ההיא לברלין לא אשכח לעולם. כמובן בגלל שזה היה רגע השיא עד אז בקריירה שלי, בגלל הפגישה המפתיעה עם חריסטו סטויצ'קוב האגדי כשהגעתי לאצטדיון האולימפי, אבל לא פחות - בגלל שתי הקבוצות האדירות וההיסטוריות שהגיעו לאותו גמר.
מצד אחד יובנטוס של ג'אנלואיג'י בופון ואנדראה פירלו, ומהעבר השני ברצלונה עם שלישיית ההתקפה הטובה בכל הזמנים - ליאו מסי, לואיס סוארס וניימאר, הלא הם ה־MSN.
כמובן שאף אחד לא יכול היה לדעת, אבל נכון לעכשיו ועשור לאחר מכן זהו עדיין הגמר האחרון שבארסה הגיעה אליו. ומן הסתם גמר האלופות האחרון בקריירה של מסי. הוא לא הבקיע ולא בישל באותו גמר, שבו ברצלונה ניצחה 1:3, אבל היה כמובן אחד המצטיינים.
בשריקת הסיום פירלו מירר בבכי, על אותו מגרש שעליו זכה בגביע העולם תשע שנים קודם לכן. זה היה משחקו האחרון במדי יובה ובכלל בכדורגל האירופי. בדיוק כמו צ'אבי, שנכנס כמחליף והניף את הגביע במשחקו ה־767 והאחרון במדי בארסה, לפני שעבר לשחק בקטאר.
אבל הרגע הכי מרגש היה כאשר לואיס אנריקה, המאמן המנצח, חגג על כר הדשא באצטדיון האולימפי, יחד עם בתו הקטנה שאנה. 4 שנים לאחר מכן שאנה הלכה לעולמה ממחלת סרטן העצמות, מה שגרם לאנריקה לפרוש מאימון לתקופה לא קצרה. אבל הוא חזר. והנה הוא הגיע עם פ.ס.ז' לגמר ליגת האלופות של 2025, עשר שנים בדיוק לאחר הזכייה ההיא. שוב הוא הגיע לגרמניה, אלא שהפעם למינכן ולא לברלין, ועם פ.ס.ז' ולא עם בארסה.
בתשעת הגמרים ששידרתי מאז ראיתי חמש זכיות של ריאל מדריד וניצחונות של ליברפול, באיירן מינכן, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי. אבל הפעם הראשונה הייתה המרגשת והמיוחדת מכולן. המשחק בין פ.ס.ז' לאינטר יהיה עבורי גמר ליגת האלופות ה־11 שאשדר, ולפחות בגלל הסיפור המרגש של לואיס אנריקה, ארגיש שגם אני סגרתי מעגל, עם הגמר הראשון והבלתי נשכח מלפני עשר שנים בדיוק.
אורי אוזן
גדלתי עם הצהוב־שחור בנשמה. לא כקלישאה, אלא ממש כאהבת אמת. כל שבת רץ על הגדרות של אצטדיון הקופסה לפי התנועות של אלילי שלום תקווה, שר ביציע עם האוהדים, חולם להיות יום אחד על הדשא ולהחליף מסירות עם יגאל מנחם, בני לם, פיטר קרגיל וסלובודאן דראפיץ'.
אחד הרגעים הכי מרגשים שלי כילד היה משחק של קבוצתי - ילדים בני 10 מול מכבי חיפה - משחק ששוחק בקופסה לפני משחק הבוגרים (מה שכונה בזמנו פורמאץ'). הובטח לנו שהשחקן המצטיין יעלה עם הבוגרים לחימום.
לשמחתי, הכוכבים הסתדרו לי וזכיתי לעלות עם אליליי לכר הדשא הלא כל כך ירוק, אבל המושלם בקופסה ולהחליף מסירות בחימום עם מנחם ולם, לעלות לדשא יד ביד עם אלעד קורן ולשמוע מקרוב את הצעקות של שייע פייגנבוים על הקווים.
החוויה הזאת, בעיניים של ילד, הבהירה לי שכל מה שאני רוצה בחיים זה לשחק בקבוצת הבוגרים של מכבי נתניה, אפילו אם זה משחק אחד. החיים הם רצף של צירופי מקרים - חלקם נראים קטנים וזניחים, אבל בדיעבד מתברר שהם אלו שעיצבו לי את הדרך.
אולי אם מכבי נתניה לא הייתה יורדת ליגה, ההזדמנות לא הייתה מגיעה. אולי אם רגע אחרי שחזרתי מטירונות הקבוצה הייתה מסיימת בתיקו מול הפועל אשדוד ולא מובסת 6:1, מעולם לא הייתי מוצא את מקומי בהרכב והכל היה נראה אחרת.
לפעמים טעויות של מישהו אחר, או סתם רצף של צירופי מקרים הם אלה שפותחים לך את הדלת והחוכמה היא להיות שם שזה קורה, לנצל את הרגע ולהגשים חלום של חיים שלמים. אז לשמחתי הכוכבים הסתדרו לטובתי ואחרי התבוסה באשדוד המערכת הזדעזעה. המאמן גיגי כהן, האיש שהעלה אותי לקבוצה הבוגרת פוטר, ואשר מסינג שהגיע במקומו החליט לזעזע את הקבוצה. כך קיבלתי את המקום בהרכב מול מכבי עכו.
לעולם לא אשכח את היום הזה. 25 באוקטובר 1997, משחק ביתי מול מכבי עכו, ניצחנו 1:3 ולכל אורך דקות המשחק הרגשתי שאני חי את החלום. בעיניים שלי מי שעלה למגרש זה לא בחור בן 18 וחצי, זה היה אותו ילד בן 10 שעלה לכר הדשא לצידו של בני לם לחימום ורק פילל וייחל שיום אחד, זה יהיה הוא שילבש את המדים של קבוצת הבוגרים מכבי נתניה, הוא יהיה זה שישמח את הקהל בקופסה והוא יחליף מסירות בחימום עם ילד בן 10 ויגרום גם לו לחלום ולהאמין שחלומות מתגשמים.
אבי סגל
פיינל פור היורוליג הראשון שסיקרתי היה בתל אביב. לא הייתה בו נציגה ישראלית, אבל הוא זכור לי במיוחד כחוויה ייחודית אדירה. באפריל 1994 הייתי עיתונאי צעיר שהחל רק כמה שנים לפני כן את עבודתו בתחום. עד היום אני זוכר זאת כאחד מאירועי השיא בהם הייתי נוכח - גם בגלל האווירה וגם בגלל הדרמה שהתחוללה בו.
מכבי ת"א פנטזה על הפיינל פור הביתי, אבל אז התברר שהמארחת לא תהיה במסיבה. הצהובים הפסידו את האליפות עונה לפני כן ושיחקו באותה עונה בגביע קוראץ'. לכמה ימים, תל אביב הפכה להיות אתונה. אוהדי פנאתינייקוס ואולימפיאקוס הגיעו באלפים - חלקם דרך הים. היריבות המרה בין שני המועדונים שודרה הפעם בשידור ישיר בהיכל הספורט. האווירה הייתה מחשמלת, אבל עלתה להיכל גם בכמה מאות כיסאות שבורים בתום האירוע.
למרות שהאולם לא היה מלא לחלוטין, הייתה בו אווירה מטורפת. לא מעט שירים שנשמעים עד היום ביציעים בארץ, למדו אז האוהדים הישראלים מהאוהדים של שתי הקבוצות מאתונה. הדרבי היווני בחצי הגמר היה צמוד וסוער, והסתיים בניצחון לאולימפיאקוס. בדאלונה הדיחה את ברצלונה בחצי הגמר השני. בגמר עודדו אוהדי פנאתינייקוס את בדאלונה ובסיומו שמחו במפלת היריבה הגדולה.
שלשה של קורני תומפסון בשניות הסיום העניקה ניצחון 57:59 לבדאלונה. האנדרדוג הגדול זכה בתואר. על הקווים שלה היה מי שיהפוך לגדול מאמני היבשת - ז'ליקו אוברדוביץ'. זו כבר הייתה הזכייה השנייה שלו בתואר אחרי שעשה זאת שנתיים לפני כן עם פרטיזן בלגרד.
עדי רובינשטיין
השנה הייתה 1999. השבוע האחרון של אוגוסט, הפועל ת"א בשכונת התקווה נגד בני יהודה במחזור השני. שבוע לפני כן, באיזו מסיבת סוף קיץ של סוף הנעורים, היא ניגשה אלי או אני ניגשתי אליה, תלוי את מי שואלים. הצעתי לה לצאת איתי ושאלתי אותה מה היא עושה ביום שני בשבוע הבא. היא שאלה מה אני מציע ואני הצעתי בילוי בשכונת התקווה במשחק של הפועל.
זה היה הדייט הראשון שלי במשחק כדורגל והפעם הראשונה שלה במשחק כדורגל. הפועל הפסידו 2:1 לאחר החטאת פנדל ואוהד בלי חולצה שירק על השחקנים - אבל פגע בה. "נהנית?" שאלתי בסוף. "הם אשכרה כל הזמן מפסידים הפועל, אה?", היא ענתה בחיוך. אמרתי לה ש־12 שנה לא ראיתי אליפות, אבל השנה התחושה היא שזה אפשרי.
לא היה לי בכלל רישיון אז, אז היא הקפיצה אותי לבית של ההורים. היא סיפרה לי שהיא בקרוב תעזוב לשנה לחו"ל, אבל היא תעקוב אחריי ואחרי הפועל. בסוף אותה העונה, חזרתי לשכונת התקווה כדי לראות את הפועל זוכה באליפות בדרך לדאבל הראשון בחיי. באותו ערב התקשרתי אליה וסיפרתי לה על הרגע המאושר בחיי הבוגרים ושישבתי באותו מקום שישבנו אז.
היא אמרה שהיא חוזרת לארץ ואני אמרתי לה שאני מאוהב באישטוון פישונט. אחר כך התחתנו, אבל מעולם לא הלכנו יותר יחד למשחק כדורגל. את פישונט פגשנו במקרה לפני שנה איך לא, באצטדיון כדורגל. "את זוכרת אותו?" שאלתי. היא הסתכלה ואמרה: "בטח, זה ההוא מהדייט הראשון שלנו".
אייל לוי
ב־1988 עבדתי בארכיון עיתון "מעריב" וחיכיתי ליום שיקראו לי ממדור הספורט לעשות משהו, כל משהו, העיקר להשתחל להרכב. בוקר אחד נכנס רכז המערכת ושאל אם אני פנוי לסקר את מסיבת העיתונאים לקראת מרתון טבריה, שמתחילה ממש ברגעים אלה. בטח פנוי, הכי פנוי. אפילו לא ידעתי מה זה מסיבת עיתונאים. האם רוקדים שם, אוכלים, נהנים? רצתי לבית סוקולוב הסמוך, נכנסתי לחדר עמוס באנשי תקשורת כשבפרונט, סביב שולחן, ישבו אנשי המרתון וענו על שאלות.
הררי אינפורמציה הונחו בפנינו. מי הרצים, המסלול, דבר הוועדה המארגנת. מילאתי מחברת שלמה בנתונים וחזרתי למערכת עמוס בחוויות. נעצרתי אחרי עבודה מאומצת על כתיבה של 2,200 מילים, כמות שיכולה לפרנס בקלות שלושה עמודים. רצתי לעורך לשאול להיכן לשלוח את היצירה, שתפתח קריירה עשירה. הוא הסתכל עלי בעיניים רדומות: "ידיעה של 50 מילה". שערורייה. איך אספר שהרץ ההולנדי מביא לארץ את אשתו ומה מתכננים המארגנים בערב שלפני? לקח לי שעות לשייף, לנסר, להוריד ולשלוח בסוף הריסות של ידיעה.
על הבוקר מיהרתי למוכר העיתונים בכדי לראות את הבייבי מודפס על נייר. פתחתי בעמוד הראשון ולא היה זכר, בעמוד 4 לא היו סימנים וגם ליד מודעות הדרושים לא הופיעו רמזים לפרמיירה. התקשרתי למערכת שם ענה העורך באדישות מופגנת "נכניס אותה מחר".
היא הופיעה למחרת בתחתית העמוד האחרון, מצד שמאל, ליד פירורי העוגה. אם נשווה את הבכורה שלי לכדורגל, אז עליתי כמחליף בסיום זמן פציעות ולא הייתי קרוב להשפיע על מהלך המשחק.
