"אני מכביסט, אבל יאיר ז"ל התאהב בחולצה של הפועל תל אביב"

בימים שבהם תושבי ישראל מתפללים לחתימה על הסכם נוסף של עסקת חטופים בין הממשלה לבין חמאס, חיילי צה"ל ממשיכים להילחם בעזה, מה שמוביל לאבידות קשות. בתחילת החודש נפל ברצועה סמל יאיר אליהו, בן 19, תושב עזר שבמועצה האזורית באר טוביה. אליהו, לוחם פלוגת צמ"ה של הנדסה קרבית, נפל בתאונה מבצעית בצפון רצועת עזה בפאתי בית חאנון, לאחר שכלי הנדסי נפל לבור כחלק מהתקפה של החטיבה. הכלי ההנדסי שנפל פגע בכלי נוסף שפעל בסמוך ושאותו הפעיל סמל אליהו, אשר נהרג מהפגיעה.

יאיר היה הבן הבכור במשפחת אליהו והותיר אחריו זוג הורים, חווה ויניב, ושני אחים - עידו (18) ומיכל (12). "הוא היה ילד עם חיוך תמידי על הפנים, וקושי ואתגרים לא הפחידו אותו. היה לו באמת לב רחב שתמיד ראה את האחר", אומר אביו יניב בראיון כואב ל"ישראל היום", כעשרה ימים לאחר נפילת בנו.

אל צה"ל התגייס יאיר זמן קצר לאחר השבת השחורה שגבתה את חייהם של מאות חיילים ואזרחים, אבל כבר תקופה ארוכה, עוד לפני שלבש את המדים הירוקים, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. "עוד לפני הצו הראשון הוא ועוד כמה חברים שלו החליטו שהם הולכים להנדסה קרבית. הוא אמר שהוא רוצה להיות בחוד החנית, בפלוגת צמ"ה, כי הם נכנסים ראשונים, הכרחיים ללחימה, מטהרים את השטח. הוא אמר שהוא רוצה להיות שם בשביל יתר הלוחמים. מההתחלה הוא כיוון לזה, והשיג את זה. הוא אמר בצו הראשון למאבחנות 'אני לא רוצה להיות באמצע - או שאני עושה משהו חשוב או שלא'. את כל ההכשרה והטירונות הוא עשה תוך כדי שהמלחמה נמשכת, וזה רק הגביר בו את הרצון לסיים את המסלול".

הנדסה קרבית לא תמיד זוכה לכבוד שמגיע לה, לעומת יחידות חי"ר. מה הוא אמר על זה?

"הוא היה מורעל על הנדסה, לא עניינו אותו הדעות מסביב, לא עניין אותו חיל רגלים. הוא הבין את המשמעות של מה שהוא יכול לעשות בתפקיד. הוא אמר 'אני הולך לטופ של הטופ', וזה מה שגרם לו לאושר. כשבוע לפני שהוא נפל ראינו אותו בפעם האחרונה, הוא היה מודיע לנו בכל פעם שהיה נכנס לפעילות ומעדכן כשהוא יוצא. בכל פעם שדיברנו איתו, הוא נשמע מאושר".

לנצח אצלו בלב

מי שלא ממש הסבה לו יותר מדי נחת בשנים האחרונות היא קבוצתו האהובה הפועל תל אביב. מה שמפתיע הוא שאביו דווקא בכלל מחובר ליריבה העירונית מעבר לכביש - מכבי. "אני התחלתי ממש להתחבר למכבי באליפות הראשונה עם אברהם גרנט בעונת 1991/2. מאז שאני זוכר את עצמי ראיתי כדורגל, אהבתי לשחק כדורגל בשכונה ותמיד אתה מתחבר לאיזושהי קבוצה מסוימת, אז הקליק הראשוני היה עם מכבי. האהבה אצלי הגיעה מדוד שלי, שראיתי איתו משחקים, ויחד עם כל הרומנטיקה של שנות ה־90, זה תפס אותי, בטח כשהיו שחקנים כמו אבי נימני, איציק זוהר ואלי דריקס".

אז איך יאיר הגיע דווקא להפועל?

"לפני הרבה שנים הפועל, בשיתוף עם המועצה האזורית, פתחה אקדמיה לילדים במסגרת רשמית, ויאיר והחברים שלו, שהיו בני 9, החלו להתאמן שם ולמרות שאני מכביסט הוא התאהב בחולצה האדומה. הוא גם שיחק עד גיל נערים ג', ואז הלך לשחק קצת במ.ס אשדוד ולא התחבר. מאותו הרגע הוא פרש והתמקד באהדה. הוא היה הולך לכל משחק - בית, חוץ, ליגה שנייה, אום אל־פחם, נוף הגליל. היו פעמים שהייתי אומר לו 'מה יש לך לחפש שם? יום שישי בצהריים, מה אתה הולך לראות את כאב הלב הזה, לך לים עם חברים', אבל הוא לא רצה לשמוע.

"היו מקרים שהוא היה חוזר ממשחקים והלב שלי היה נכמר. הוא היה הולך שמח וחוזר מבואס. הוא היה צוחק עלי שאני אוהד הצלחות. ברגע שהייתי רואה שממש כואב לו הייתי עוצר, כי בסוף זה הילד שלך. המסירות שלו הובילה לכך שלא אהיה אנטי כלפי הפועל. הערכתי את העובדה שהוא לא מוותר, שם את הכובע והצעיף והולך לכל חור בארץ. פעם אחת אפילו הוא לקח אותי למשחק בעונת הירידה לפני שנתיים, ובאמת הפועל היתה במחצית בפיגור, אבל הקהל שלה לא הפסיק לעודד. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו 'יש לכם קבוצה רעה, אבל הקהל משהו מיוחד'".

יאיר נהרג לפני ימים ספורים. מה עובר לך בראש בימים אלה, מלבד הכאב הגדול?

"זה חור גדול בלב, אין ספק, אבל מה שעובר לי בראש בימים האלה זה הרצון כמובן להנציח אותו ולדבר עליו, וגם לחזק את המשפחה ואת הילדים. צה"ל גם יצר קשר כדי להמשיך לתמוך בנו ולהסביר איך מתנהלים מכאן. בשבעה היו פה משפחות שכולות, וגם יום לאחר מכן הגיעו לפה משפחות שחוו את האובדן והסבירו את הצד שלהן, איך הן מתמודדות ואיך הן מנציחות את היקירים שלהן. הערכתי את זה מאוד, זה הגיע ממקום של דאגה, למרות שאצלנו זה עוד מוקדם".

מה דעתך על מה שקורה עם ניהול המלחמה והמשא ומתן להחזרת החטופים?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אין לי מה להגיד בגדול, בטח עכשיו אחרי שחוויתי אובדן של ילד. אני מנסה לחשוב על הסיטואציה - גם על המשפחות שהיקירים שלהן חטופים וסובלים במנהרות, גם על המשפחות השכולות וגם על החיילים שעדיין נלחמים שם ולא רוצים שהמוות של החברים שלהם יהיה לחינם. אני לא איש צבא ולא פוליטיקאי ואני לא יודע להגיד מה נכון או לא נכון, אבל אתה רוצה לראות את המדינה שלך כשידה על העליונה. אתה רוצה לראות שכל מה שקרה עד עכשיו שירת את המדינה וגרם לה להיות חזקה יותר, ולעם שלנו להיות בטוח יותר בעצמו. גם כשיאיר נלחם והיה בעזה, אף פעם לא אמרתי שמה שאני חושב הוא מה שנכון ושאני צודק. אף פעם לא חשבתי שאני אוחז את האמת ביד שלי. גידלנו את הילד לאהבת המדינה ושיתרום כמה שהוא יכול, בטח כשזה היה החלום שלו. השאיפה היא שנהיה ראויים לנופלים, עכשיו ובעתיד".