אחרי מפח הנפש שספגנו עם סיום הליגה ואיבוד המקום הראשון, ידענו שגביע המדינה יכול להיות פרס ניחומים מתוק לעונה יוצאת מגדר הרגיל. הפרס היה מתוק פי כמה כשהיריבה בגמר היא בית"ר ירושלים שרק לפני פחות משבועיים אוהדיה חגגו מולנו שהצליחו להרוס לנו את הסיכוי לתואר האליפות.
אם לא די בכך, הרי שבית"ר גם התבזתה במחזור האחרון מול מכבי תל אביב והיוותה תפאורה בלבד לחגיגות האליפות של מכבי. זאת כאמור אחרי שהקיאו דם רק מספר ימים קודם לכן מולנו.
ידענו גם שאין צדק בעולם אם אחרי עונה אדירה כזאת נישאר קירחים ללא תואר וזה בלי קשר לזהות היריבה. אבל סוף טוב הכל טוב, הקארמה היתה לטובתנו, אנחנו זכינו בגביע ובית"ר ירושלים קיבלה את העונש המגיע לה על חוסר הסופרטיביות במחזור האחרון, ועל ההתגרות של הקהל הבית"רי בקהל שלנו במשחק הקודם בטדי.
אין כיף כמו גמר גביע
יום של גמר גביע הוא תמיד יום מרגש וחגיגי וכך גם היה אתמול. אלפים רבים של אוהדים משני הצדדים פקדו את סביבת האצטדיון ואת הפאבים המקומיים ביפו כבר שעות רבות לפני המשחק. שירים, אלכוהול ואווירה של קרנבל. גם האווירה באצטדיון היתה נהדרת עם חלוקה שווה בין צהוב ואדום ותפאורות חזקות. גמר גביע בדיוק כמו שכתוב בספר.
מבחינת מקצועית זה לא היה המשחק הכי גדול של הפועל באר שבע השנה, אבל הקבוצה הייתה חדורת מטרה ועלתה כמי שמבינה שהגביע הזה צריך לרדת בסוף הערב לדרום ויהי מה. עמידה טקטית מצויינת ביטלה כמעט לגמרי את בית"ר, כשמעל כולם בלטו בלטקסה, גיא מזרחי ולוקאס ונטורה שהראה שוב דומיננטיות מוחלטת באמצע המגרש.
פנדל מוצדק של דן ביטון במחצית הראשונה ומהלך יפה של זהאי אחמד בסיום של השניה, נתנו את האות לקהל האדום להתחיל בחגיגות שהתחילו ביציעים של בלומפילד והמשיכו עד לכניסה אל העיר באר שבע אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
אז עד כמה אוהדי הפועל באר שבע חיים בתקופה נהדרת? אם את הגביע הראשון ב-97 עם המספרת האגדית של ג'ובאני רוסו חגגנו 30 שנה, הרי שהזכיה אתמול בגביע היתה השלישית בשש השנים האחרונות.
יש להוסיף לזה השתתפות רביעית בגמר שכן הפסדנו במעמד דומה בשנה שעברה. כל אלו מוכיחים בפעם המי יודע כמה שאלונה ברקת הפכה את המועדון הזה לשם דבר בכדורגל הישראלי. למעשה בעשור האחרון סיימנו יותר עונות עם תואר מאשר בלי. מה אפשר לבקש יותר מזה? רק שימשך.
כל מה שנותר לנו לקוות הוא שהגביע הזה רק יגרום לבעלים, לצוות המקצועי ולשחקנים להיות רעבים יותר ובעונה הבאה לחזור שוב למאבק על כל התארים. נקווה שנצליח להשאיר את הכוכבים הגדולים ועם חיזוק נכן אולי גם איזו עליה מרגשת ועוצמתית לבתים של הליגה האירופית.
זאת תהיה משימה קשה ומורכבת מאוד ללא ספק. הקהל נשאר עם טעם של עוד בפה וכבר אי אפשר לחכות שהליגה תתחיל שוב. אבל בכל זאת ננוח קצת ונחזור בכל הכוח. אז תודה לאלונה, תודה לרן, לצוות ולשחקנים. הגביע חזר הביתה!
ואיך אפשר בלי להוסיף מילה על ההתאחדות לכדורגל
עד מתי ההתאחדות לכדורגל תעשה הכל כדי להוריד את ההתלהבות והאקסטזה של הקהל? איך יכול להיות שתמיד אחרי השריקה, ברגע המשמח ביותר שלו ושל השחקנים, שכולם רק רוצים לקפוץ ולהשתולל, אתם מפעילים מנגינה שמתאימה יותר לריטריט יוגה בסיני בווליום גבוה ומכבים את כולם.
זה ריטואל שחוזר על עצמו מדי גמר גביע. זה חייב להיפסק. לא צריך מנגינה, תנו לאוהדים לשיר!
