כל אוהד מכבי תל אביב זוכר את התמונות הקשות מאצטדיון טדי במאי 2010. הפועל תל אביב עשתה את הבלתי ייאמן, מכבי חיפה עשתה במכנסיים מול בני יהודה בבלומפילד - והשאר היסטוריה.
בתחילת השבוע, לאחר השלישייה לרשת הירוקה בסמי עופר, ועם שריקת הסיום והתיקו של הפועל באר שבע בטדי, החגיגות הצהובות התקיימו מוקדם מדי ועם זיכרון קצר מדי.
לאיפה הלכתם? כבר שכחתם את עונת הקיזוז ומפח הנפש של הירוקים ב-2010? בטח ובטח בשנה כזו שהקבוצה שלנו בדרך כלל לא מציגה יכולת משכנעת.
במשך השבוע כל אוהד צהוב עשה את החישובים בראש: מה יקרה אם נפסיד לבית"ר ובאר שבע יעשו תיקו? ואם נעשה תיקו מול בית"ר, בכמה שערים באר שבע צריכה לנצח כדי לקחת אליפות? זה לא בריא ללב כל המחשבות האלה, והשינה נודדת למחוזות אחרים ולחוסר פרופורציה אדיר בהתחשב במצב שלנו במדינה.
באופן אישי, הזיכרון הספורטיבי הכי קשה הוא אותו משחק בטדי, כשהפועל לקחו דאבל בדקה ה-90 על הפרצוף של כולם, מרגלי איזה אחד, ערן זהבי. ומנגד, הרגע הכי מרגש בחיי הוא שער הניצחון בדרבי בדקה ה-94 כשאותו זהבי רץ בידיים מו נפות לכיוון שער ,11 ומאז דוקטור אני לא זוכר כלום.
כל כך הרבה רגעי אושר קיבלנו ממספר 7 בצהוב, ומחר הוא יעלה לכר הדשא בבלומפילד בפעם האחרונה במדי מכבי, כדי להיפרד מכולנו. נזכה לומר לו תודה מעומק הלב על שנים כל כך יפות בצהוב כחול.
קשה לדמיין אותו לובש חולצה אחרת בעונה הבאה, אבל ההחלטה היא שלו, וזהבי הוא אחד שכל חייו כתב את התסריט שלו במו רגליו. כמה זה יהיה אכזרי לא לזכות בתואר כשהווינר הטוב בהיסטוריה איתך על כר הדשא. אבל וואו, כמה זה יהיה מרגש להיפרד ממנו עם עוד צלחת אליפות אחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו