לצד הסלון בביתו של מונדר חלאילה, דובר וחבר הנהלת בני סכנין, ממוקמים שני כסאות ירוקים שלא היו מביישים אף קליניקה של פסיכולוג. לפני הישיבה, מונדר משפריץ בושם אוויר כדי לייצר אווירה ועל הקיר שמאחור ספרייה גדולה ובה מאות ספרים כמעט מכל ז'אנר אפשרי, אבל מהר מאוד מבינים ששום דבר לא מונח שם במקרה.
חלאילה הוא בעל תואר ראשון בספרות עברית, יש לו השלמות בלימודי חוץ במנהל רפואי וייעוץ ארגוני ותואר שני במנהל עסקים. על המדף מאחוריו, יושבים יחד ספרים של הרב ישראל מאיר לאו (אל תשלח ידך אל הנער), סיפור חיים מאת אהרון אפלפלד- סיפור דומה ("יש להם סיפור דומה על בריחה ליערות בתקופת השואה") ועלאא אלאסוואני, סיפורים ואוטוביוגרפיות מתקופת השואה לצד תרבות ערבית, כנראה המקום היחיד במזרח התיכון בו כל אלה יכולים להתכנס יחד על אותו מדף עץ ושהכל, ירגיש טבעי, בעיקר אם לצידך יושב מונדר חלאילה.
"בלימודי הספרות העברית, הייתי התלמיד היחיד מהחברה הערבית", הוא מסביר את שורש העניין, "שיעורי הבית שם, לדוגמא, הם לשבת ולכתוב סיפור מול החלון ולהביט החוצה, זה מאוד משמעותי. כמה סיפורים ראית על תמונה חיצונית, אם דיוקן של אדם שמסתכל החוצה, זה כך גם בשירה, תיאטרון ועוד. כמובן שעשיתי זאת ולמדתי דרך זה להביט החוצה על התמונה הכללית. זה כך בספרות, אבל בכל תחום אחר בחיים. לפני כמה שנים התחלתי תואר שני בכתיבה יוצאת באוניברסיטת חיפה אבל לא השלמתי אותו, מכל מה שלמדתי, גם נהנתי מאוד".
תסביר מעט את האהבה שלך לספרות, מאיפה זה בא ואיך זה משפיע עליך, גם בעבודה שלך בבני סכנין זה מורגש.
"א.ב יהושוע לימד אותי הכי הרבה שיעורים באוניברסיטת חיפה. למדתי תחתיו ניתוח פסיכולוגי של הדמות הספרותית. גם ספרות אירופאית בתקופת מלחמת העולם השנייה. ספרות יהודית, מזרח אירופאית של יעקב שטיינברגר. הוא נתן לי לעשות סמינריון על דמות בת הרב של שטיינברגר באחד מספריו. לאחר שסיימתי, הוא אמר לכתה, "תראו איזה פלא, בחור ערבי מסכנין, עם אורח חיים כפרי, נותן סמינריון על בת הרב של סופר יהודי, מזרח אירופאי.
"הוא התרגש מאוד. לצד זה, אני אוהב לקרוא גם ספרות ערבית, עלאא אלאסוואני למשל, ואני מאוד מחובר לכל זה. תראה מאחורי (מסתובב), כל החלק הזה מלא בספרות ערבית ובה תרבות שלמה, עניין ועושר, שמעניק גם אושר".
הודעות הדובר שלך הן הדבר הכי שונה בנוף. באחת מהן, למשל, תיארת טעות שיפוט בין היתר, במילים האלה: "שער טהור, פנדל פרי יצירתו של השופט. איגוד השופטים, ברקיחתו את החלטתו, הדביק עצמו לטעויות השופטים". סיימת במשפט: "אין מלך בליגה, איש הישר בעיניו יעשה". יש אינספור דוגמאות נוספות, תסביר מאיפה זה בא?
"ידעתי שתשאל אותי את השאלה הזאת. אני שולח הודעות 'יבשות', נקודתיות, שמטרתן להעביר מידע נקודתי כמו צירוף שחקן, הסכם עם מאמן או שינוי במשחק, אבל יש הודעות שהן באמת שונות. זה במכוון, יש הודעות שמשמעותן היא מכלול התגובות האינטלקטואליות והאמוציונליות שמביעות חושים, שהטקסט מעורר את הקורא.
"זה המסר. זו חוויה טקסטואלית כי כדי להגיע למשמעות, צריך לחוות את הטקסט ולגרום לקורא את הדחף לנתח אותו. הטקסט מביע יחס. כמו יחס כואב ושלילי או מרומם וחיובי, למה שאירוע אחד יכול לגרום או לחולל. לטקסט מסוג זה, אין שאיפה להסכמה או אי הסכמה של הקורא. כשאני כותב על השופט, אני לא מחכה שיסכימו או לא, כי זה פחות רלוונטי.
"אם הצלחתי להעביר את החוויה, לעשות רטט מסוים אצל הקורא, גם אם הוא לא מסכים עם השתלשלות האירועים, אבל העברתי לו את הכאב של המועדון והשחקנים, זה נחרט אצל הקורא. לכן אני חייב להשתמש בשפה ציורית, מטאפורות ודימויים, בעיקר מטאפורות. כשאני כותב 'השופט עט לעבר השחקן' במקרה פשוט, כבר אני מעביר תמונה לקורא. סימן שיש משהו מקדים, מתוכנן, שברגע שהוא עט על ההזדמנות והוציא אדום ,פסל שער או לא, אתה מבין? לקחתי עיט והלבשתי אותו על השופט".
מונדר חלאילה (59) נשוי לרולא, מורה לאנגלית (45), אב למוחמד, (תואר שני באנגלית, 25), הייה (שנה חמישית לרפואה בקייב, 23), גלי (שנה רביעית לרפואה בבלארוס, 22), נור (לומדת משאבי אנוש בכנרת, 21) וכייסאר (מתחיל ללמוד מדעי המחשב בלונדון, 20).
הוא מציג בגאווה את השכלת משפחתו, מיד מבהיר שזו הדרך שהנהיג יחד עם אשתו ואין ושום אפשרות אחרת. "אני מאמין במשפט ששמעתי פעם משמעון פרס, שההשקעה הכי יעילה וטובה היא בילדים" מסביר חלאילה, "זה לימודים, לבסס אותם עסקית, כלכלית, בכל תחום רלוונטי. שלחתי את הילד שלושה חודשים ללונדון, הוא עבר שם מכינה וברגע שעבר את הבחינה, התוודע לתחום מדעי המחשב והחלטנו ללכת על זה.
"זה קשה, אבל הסברתי לו את העלויות הבלתי שגרתיות. בשנה אחת שם, אפשר לעשות שלוש שנות לימודים בכל מקום אחר, אבל זו ההשקעה הכי משתלמת בחיים. אפשר לצבור לעצמך מקנה, בניינים, אדמות וכסף, אבל אם לא תכין את הילד שלך לנקודה שתהיה לו הכנסה מהעבודה האישית שלו, הוא ימצא את עצמו בנקודה מסוימת בחיים, מוכר את הנכסים שהורשת לו. ברגע שיש לו, הוא יישמר את מה שהורשת לו וגם יגדיל אותו. תהיה לו היכולת להעביר את זה לדורות הבאים. אני ואשתי שותפים באסטרטגיה הזו, היא ואני יחד בכל בעשייה מתמדת".
מחוץ לביתו, מרחק 20 צעדים, סניף קופת החולים "לאומית" אותו הוא הקים ומנהל מאז 1989, בחר את צוות הרופאים והאחיות ונחשב לאחד הסניפים המובילים בחברה הערבית.
עכשיו תסביר איך בתוך כל זה, נכנסת לחיים שלך בני סכנין?
"בשיר השירים, פסוק ב' כתוב: 'כשושנה בין החוחים, כך רעייתי בין הבנות', רוצה לומר, כך קבוצתי בין הקבוצות, כך עירי בין הערים. הכל מתוך אמונה ואהבה למועדון, לעיר במובן הנוכחות בתקשורת הערבית והעברית ובמרחב הציבורי, החברתי-ישראלי. האמונה העיוורת שלי בעשיית המועדון ושליחותו החברתית, תרומתו לעשייה חיובית בחברה הישראלית, ערבים ויהודים".
אמת שושנה בין החוחים, עד שהגיעה בני ריינה, הייתם הקבוצה הערבית היחידה בליגת העל, זה לא שאין מקומות נוספים או ערים גדולות אחרות.
"מצד אחד זה מחמיא, מצד שני כואב שלא רואים עוד קבוצות מהחברה הערבית מתרוממות ושורדות. צריך בשביל זה ניתוח סוציולוגי, כלכלי ועוד. אין תורמים חזקים או משקיעים בחברה הערבית. השלטון המקומי מתקשה לתמוך, הרוב המוחלט של ההנהלות ובעלי התפקידים בהתנדבות, לא מקבלים שכר.
"השכר היחיד הוא העשייה שלהם למען העיר, הכפר או המקום שהם מייצגים. סכנין הצליחה מכיוון שלא הפקירה את מחלקת הנוער. תמיד ההנהלות שבאו, האחד אחרי השני, דאגו לטפח את מחלקות הנוער, שהן הבסיס. השבוע עלינו לגמר הגביע לנוער וזו גאווה גדולה לכולנו כאן בעיר".
חלאילה מסביר ומביע את דבריו כמו נאום על במה עם תנועות ידיים וממשיך: "ההצלחה הראשונה של סכנין בשנות ה-2000, העלייה הראשונה לליגת העל והזכייה בגביע המדינה, ייצוג הכדורגל הישראלי באירופה, נסק לשחקים וקיבל ניצוץ אדיר. הדבר הזה נטע אמונה וכוח עצום בליבם של ההנהלות לדורותיהם להמשיך ולהחזיר את הניצוץ הזה, שלפעמים הוא רפה, דועך, אבל לפעמים גם נוצץ ומשמעותי.
"כל זה, לא רק מהנוער, אלא מהניהול. זה החל עם מאזן גנאם, חאלד דוכי עד לפני שפרש, מוחמד אבו יונס כיום, ההשקעה שלהם באה מאמונה חזקה במקומו, עשייתו החברתית של המועדון. אני חי את הדברים האלה יחד עם ההנהלה. כולנו מאמצים את אותו רעיון. יש לנן 600-700 ילדים מסכנין והיישובים הסמוכים, גם מהמגזר היהודי. המסגרת הזאת מקבלת חשיבות יתר במיוחד בתקופה של השנים האחרונות, שהאלימות יכולה לפרוץ ולהגיע לבן אדם מכל הכיוונים".
האלימות הזו הגיע גם לשחקן שלכם, נביל חאיק, שנורה למרות שלא היה מעורב בדבר. האלימות בחברה הערבית חצתה בשנים האחרונות כל גבול אפשרי, למה לדעתך?
"אם תעשה סקר, תיקח מאה איש מהחברה הערבית, 99 אחוז יגידו לך שאם המדינה רוצה להוריד נתח ענק מהאלימות השורצת כיום בחברה הערבית, אפשר לעשות זאת. או שזה מכוון להיות כך או שזה פחות מעניין אותם. אני יודע שיש הרבה ילדים ממשפחות מיכולות סוציו-אקונומיות חלשות מאוד בבני סכנין, הם מקבלים תמיכה מהמועדון, לא משלמים אגרה או היטלים, מתאמנים בחינם וחלקם הצליחו להגיע למקומות טובים. גם מי שלא הגיע להיות מקצוען, הצליח לעבור את מרווח הסכנה ולא להיות מושפע מבחוץ מגורמים שליליים".
בסוף הכל מתחבר גם לקונפליקטים כאן בארץ, יהודים וערבים בסיטואציה של מלחמה.
"אישית, אני מאוד מחובר לחברה הערבית. אני קורא ספרות עברית, מכיר היטב וחי את הנראטיב היהודי, חווה אותו, אבל מאוד מחובר לחברה הערבית, לכאב שלה, של שני העמים במזרח התיכון, יהודים ופלשתינים. הדבר הזה מאוד מעסיק אותי, גורם לי להרהר. אני מאמין שברגע ההנהגות של שני העמים יצליחו, כל אחד לחוש את הכאב של השני, להבין אותו, נצליח להגיע לשלום.
"ברגע שאתה מבין הכאב של זולתך, אתה מאפשר לו להכיר גם בכאב שלך. ההזדהות עם כאב מסלקת חושך ונוטעת אור. עד לפני העלייה מאירופה, היחסים בין יהודים וערבים פה בארץ, לא עלו על הפרק בעולם. המפגש הזה, שנוצר כאן, יצר קונפליקט. כל אחד נאחז בזכות שלו והטעות היא ההיאחזות בזכות שלך מבלי להתחשב בזכות של האחר.
"יש הרבה מקרים בהיסטוריה שמוסלמים חיבקו יהודים ועזרו להם, כמו בגירוש ספרד. באלבניה לדעתי, היהודים חיו טוב ועזרו להם בתקופת מלחמת העולם השנייה. העם היהודי עבר שואה, גם בהיסטוריה שלו, עד השואה, לא הכל היה חלק. הקונפליקט הזה, שנוצר אחרי השואה עם העלייה לארץ, גרם מכאוב רב לעם הפלשתיני. הכאב הזה נוצר כי אנשים גורשו מבתיהם. העיר סכנין נשארה, אבל יש הרבה כפרים שגלו, יצאו מבתיהם. אנחנו לא ננתח ברמה הפוליטית מה שקרה, אלא נסתכל על זה ברמה האנושית, מתוך כוונה שזכותם של שני העמים לחיות כאן בשלום וזה אפשרי".
הכאב שמרגיש חלאילה כלפי החברה הערבית מחוץ לעולם הכדורגל, מחלחל לפעמים גם לתוכו, מכורח תפקידו כדובר. בני סכנין חוטפת ביקורת קשה על התנהלותה, לעיתים גם על התנהגות אוהדיה, ביזוי ההמנון לאחרונה לפני משחקים ועוד.
"אני משתדל לעמוד במשימות הללו וחושב שההשתלחות של בעלי העניין המנהלת, בהתאחדות, חלק מאנשי התקשורת בפזיזות ובגסות נחפזת, ללא גילוי קורטוב של הבנה, לנסיבות וליכולות של המועדון", הוא אומר בתקיפות, "היא נתפסת כמתנשאת ולא רוצה לומר שנאה, זו גסות לב. לפעמים גם טיפשות, כי לא מבינים, פשוטו כמשמעו. לפעמים אני מרגיש שקל גם לי להשתלח באותם אנשים".
כאן מונדר חלאילה, לראשונה בראיון, מפגין רגשות בצורה בוטה, הכל יוצא ממנו החוצה וניכר כי הדברים בוערים בו. "בני סכנין היא אחד המוסדות בעלי המשמעות הרבה יותר לעיר סכנין ולחברה הערבית. זה כבוד אדיר מבחינתי ליטול חלק בעשייה הזאת לאורך. אני כאן מהשנה הראשונה בליגת העל ב-2002. הייתי חבר הנהלה לפני יחד עם מאזן גנאים וחסן אבו סלאח. 22 שנה בהתנדבות מלאה, אני עושה את התפקיד שלי בשליחות ומסירות".
כל כך הרבה שנים בהתנדבות, תחת לא מעט הנהלות, מתי יבוא משקיע גדול וירכוש את הקבוצה. זה לא שאין בעלי הון בחברה הערבית.
"אני מתאר את הניהול וההנהגה של המועדון כמו מרוץ משוכות. לפעמים אחד יותר מהיר מהשני, לפעמים אחד פחות מהיר, אבל המקל ימשיך לרוץ. עם כל הרצון והאהבה למועדון, לולא שלוש תחנות שהמועדון עבר, קיומו היה בספק רב. התחנה הראשונה היא התרומה של הכספית של ארקדי גאידמק. מאזן ואבו סלאח היו בדרכם להתאחדות לפגישה מאוד קשה מבחינה כלכלית. בדרך הם קיבלו טלפון מאהוד אולמרט, שבישר להם על התרומה. התחנה השנייה היא התרומה מקטאר לפני 6-7 שנים והתחנה השלישית ביוני 2023, עם התרומה השלישית בסך 8 מיליון שקל.
"יכול להיות שיש איש עסקים שיכול לתת, אבל צריך למצוא את האדם שיש לו את העניין בכך. התרומות הללו מגיעות כי התורמים הבינו את חשיבות המועדון".
אבו יונס אמר שהעונה הזאת מבחינת בני סכנין היא כמו אליפות.
"ההגדרה של אבו יונס נכונה. היו הרבה הישגים בשנה הזאת, פתיחת הדרך לצעירים ושילובם. תקציב שפוי והצלחה מקצועית ושקט".
יש הרבה ביקורת על אוהדי סכנין. אלימות במשחקים מול בית"ר, ביזוי ההמנון, מה דעתך על כל אלה?
"הקהל של סכנין, ברובו המוחלט, הוא טוב ויודע לכבד את המועדון וגם את היריב. הם לא שומרים טינה, ברגע שיש כעס על המועדון, הוא מסתלק תוך שעות. אני וההנהלה תמיד רחשנו כבוד לקהל, מעולם לא היתה לנו תחושה שלילית כלפיהם, כולל האולטראס. הם רוצים מבחינתם רק הישגים. בסוף אנחנו מבינים את אהבתם המוחלטת והאבסולוטית למועדון. הקהל תמיד היה חלק בלתי נפרד מהמועדון. קהל, בכל מקום, בכל הנסיבות במובנים שלו מצפה מהנהלה למועדון להישגים".
לסיום חלאילה מודה ועוזב: "עם כל זאת, אחדים מהקהל אינם ערים למידת פגיעתם במועדון והם מבצעים עבירות אשר מביאות פגיעה קשה בכלכלת המועדון ובמוניטין שלו אשר נבנה ונרקם בעמל רב. קהל אחראי יודע להבדיל בין מחאה לגיטימית ובין השתפכות כעס פוגענית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
