כן, קיים סיכוי שנבחרת ישראל הבוגרת תעפיל בשנה הבאה לאליפות אירופה, לראשונה בהיסטוריה, ואולי אפילו נזכה לראות שוב את נבחרת ישראל בגביע העולם בכדורגל עוד בימי חיינו. אבל דבר אחד בטוח: לא נראה שוב קיץ שכזה. זה היה קיץ שבו שתי הנבחרות הצעירות שלנו מעפילות לחצי גמר אליפות העולם ואליפות אירופה, קיץ שבו גרמניה מודחת מטורניר וישראל ממשיכה אחריה. קיץ שבו ניצחנו את ברזיל. את ברזיל! עדיין קשה להאמין.
דורי גילפז
אבל מעבר להישגים הממשיים, במובן הנפשי משהו השתנה אצלנו. פתאום מפסימיים גמורים הפכנו להיות האופטימיים הכי גדולים בכדורגל העולמי. כאילו אנחנו ברזיל או ארגנטינה או גרמניה. כשיש פנדל לחובתנו, אנחנו בטוחים שהשוער יעצור. כשהנבחרת בפיגור, אנחנו בטוחים שהיא תשווה. בכל משחק האמנו שאפשר לנצח, ולא משנה מי היריבה. זה כל כך לא ישראלי, זה כל כך מוזר להרגיש את זה. וכמה מהר התרגלנו.
לא ננצח את אנגליה בגילים הבוגרים. גם לא את ברזיל, גם לא את גרמניה. זה לא יקרה - אבל זה לא משנה. הכוכבים הצעירים ששיחקו לנגד עינינו בקיץ האחרון ישחקו בשנים הקרובות באירופה, יתקדמו ויגיעו הכי רחוק שאפשר. זה מגיע להם, זה מגיע להורים שלהם שהשקיעו בהם. ואפשר לומר מילה טובה למועדונים שטיפחו אותם, וגם להתאחדות לכדורגל, המקום הכל כך מושמץ הזה.
אולי עוד קיץ ניפגש בפריז, ושם המסע הקסום הזה יימשך. אחרי הכל, מצרים ואולי איראן יהיו במשחקים האולימפיים. קצת חרמות מצידן, קצת קהל ישראלי, ובסוף נתמודד על מדליה אולימפית בענף כדור. זה דמיוני, זה הזוי, אבל יש מישהו שמוכן להמר נגד הדור הצעיר של הכדורגל הישראלי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו