דצמבר 2018, אחר צהריים חורפי לפני משחק גביע זניח מול הפועל מרמורק ורגע לאחר עוד הפסד למכבי ת"א, עמדה מחוץ לסמי עופר קבוצת אוהדים והניפה שלטים: "מכבי חיפה בת ערובה", "את עולמי בלי שחר". האוהדים גם צעקו: "אנחנו לא מפחדים מהליגה השנייה" ו"מכבי זה לא עסק אלא משפחה", "יענקלך".
הייאוש, השליליות, מאמנים בינוניים שמוחלפים כל מספר חודשים, כשכל אחד מהם גורלו נגזר מראש ברגע שהוא דרך בכפר גלים, מנהלים ספורטיביים שבאים ללמד את הילידים כדורגל, לוקחים את המועדון לאחור ובעיקר באים לעשות חיים בישראל, סוכנים שגוזרים קופון, זרים שלרובם אין קשר למשחק, לגיונרים שהאוהדים חולמים על הרגע שילבשו ירוק ומתרסקים על הדשא בסמי עופר. ממול - מכבי ת"א הגדירה מחדש איך נראה מועדון כדורגל בריא ומנוהל, הפועל ב"ש קטפה אליפויות עם אחד, ברק בכר שמו. מכבי חיפה נראתה באותם ימים כמו מועדון עם עבר מפואר, הווה עכור ועתיד עם סימני שאלה.
לא היה כמעט אופטימיסט אחד שחשב לרגע שב־23 באוגוסט 2022, על הדשא בבלגרד, תחזור מכבי חיפה, זו שרק שלוש שנים קודם לכן נראתה כקבוצת הספורט החבוטה בישראל, מרגע שיכול לשבור חלום לרגעים שאפילו המילה הזו - חלום - לא יצליחו להכיל את התחושות והרגשות שפרצו החוצה ושטפו הכל. הן שטפו עשר שנים של תסכול, כאב, קנאה, כעס ועצב שאפילו שתי אליפויות רצופות לא מחקו אותן לחלוטין.
מעניין אם כל אלו שעמדו שם באותו חורף עם השלטים השתגעו אמש מאהבה ושמחו שהבעלים שלהם, יענקל'ה שחר, לא הקשיב להם. שהביא את המאמן הישראלי הטוב ביותר, שבנה מערך מקצועי שהביא את הישראלים שנתנו אליפות וזרים שכל אחד מהם הוא פגיעה בול. אז יענקלך?
עוד מעט יעלו בסמי עופר ריאל, ליברפול, באיירן, מילאן, פפ, קלופ, אנצ'לוטי, מסי, הולאנד או מאנה. זה הבונוס. המועדון שהלך לאיבוד ושוטט במקומות נמוכים חזר להיות הוא עצמו, חזר להיות מכבי חיפה. וזה הניצחון הגדול ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו