52 שנים מדברים בכדורגל הישראלי על מונדיאל 1970. מסירות של שפיגל לשפיגלר, מחנות אימון בגבהים של קולורדו וסיפורים מיתולוגיים שמשתבחים עם השנים. 52 שנים שבהם אנחנו משוועים לגאווה מנבחרת ישראל בכדורגל.
מבחינתי, בשבועיים האחרונים קיבלנו את מה שרצינו. זו אמנם הנבחרת עד גיל 19 והטורניר הרבה פחות יוקרתי, אבל הדרך שבה הילדים הופיעו לכל משחק, הדרך שבה המאמן התנהל והעביר את מסרים ובעיקר היכולת להתמודד עם השחקנים הטובים ביבשת בלי טיפת רגשי נחיתות – זה בדיוק מה שאנחנו חלמנו שנראה מקבוצת גברים שלובשת את מדי הכחול לבן.
בסיום המשחק ישבו ארבעה במסיבת העיתונאים. אתייחס לכל אחד ואחד מהם.
1. את אופיר חיים אני מכיר יותר מעשרים שנה. קודם כיריב, חלוץ חכם, שמאלי, עם משחק ראש מצוין שלא היה קל להתמודד איתו. בהמשך כחבר לקבוצה, ובנימה אישית אגיד, חבר אהוב לקבוצה וכקולגה על הקווים, כולל תקופה משותפת קצרה מידי בהפועל ת"א.
אופיר הוא איש שנכנס ללב של כל אחד שעובד איתו ותפקיד המאמן של דור ההמשך תפור עליו. גם העיתונאים הזרים שלא מבינים עברית, לא יכלו שלא להתרגש מהדרך שבה אופיר דיבר, מהחיבור לשחקנים שישבו לצידו ומהעיניים שנצצו מדמעות.
הרגע הכי חזק היה כשהוא דיבר על הגעגוע לבנו אור, שסובל מאוטיזם, ועל זה שהוא רק רוצה לחבק אותו חזק חזק כשינחת בישראל.
אלו האנשים שאנחנו רוצים שיגדלו את הדור הבא של הכדורגלנים שלנו ואני מאוד מקווה שאופיר יסתכל על המסלול של מאמן הבוגרת אלון חזן, לא יתפתה לחזור לאמן קבוצות, ימשיך להנהיג ולחנך את דור ההמשך של הכדורגל שלנו ואת המעבר לבוגרים, יעשה בתוך מערכת הנבחרות.
2. כשהגענו לבודפשט (בדרך לטרנבה), פגשנו את אבא של הקפטן איליי מדמון, אחד ממצטייני האליפות. משה מדמון, חקלאי שמגדל חצילים, עגבניות ושני ילדים מתוקים (בת ובן), שאחד מהם הוא גם שחקן כדורגל נפלא.
כשאתה מדבר עם משה, אתה מבין למה הבן שלו הוא הקפטן והמנהיג של הדור הטוב ביותר שגדל פה ב-50 השנים האחרונות.
מדמון התחיל את האליפות כשהוא סוחב פציעה קלה ולמרות זאת, לאורך כל הדרך, שיחק בשקט נפשי, הניע נהדר את הכדור ופשוט רקד על המגרש במחצית הראשונה הקסומה של הנבחרת בגמר.
כשהוא נשאל מה מיוחד בנבחרת הזו, עיניו הכחולות החלו לדמוע והוא פרגן לכולם בלי להגיד את המילה אני אפילו פעם אחת. ואולי, גם זה מסביר, למה הנבחרת הזו גדולה מסך חלקיה.
3. אל ים קנצפולסקי נולד בהוואי למשפחה של גולשים. מגיל צעיר הוא אהב שני דברים – גלשן וכדור. הוא התחיל כשוער בילדים של הפועל הרצליה, אבל מהר מאוד שינה תפקוד ועבר לסניף הצפוני והצנוע של הפועל ת"א.
אל ים, הראה באליפות איכויות נדירות של קשר שאין כמעט במחוזותינו. אני לא מדבר על השער האדיר מול צרפת שהעלה אותנו לגמר. אני מדבר על העוצמות באמצע, ראיית המשחק ושיתוף הפעולה הנהדר בינו לבין שני שותפיו למרכז השדה, מדמון וגלוך. השלושה הפכו את מרכז השדה הישראלי לטוב באליפות.
לשמחתי, זכיתי לעבוד עם הילד בהפועל ת"א ולא סתם בחרתי במילה זכיתי. אלמלא הפציעה של אל ים בגב והחילוף הכפוי, יש לי תחושה שהסיום היה מתוק הרבה יותר.
4. דקה 40, ישראל אחרי דקות נפלאות שלה (היו רגעים במחצית הראשונה שלא היה ברור למה ספרד של אינייסטה וצ'אבי לובשת תכלת), יוצאת להתקפת מעבר, כששני הקוסמים הקטנים שלה אוסקר גלוך ואריאל לוגסי טסים קדימה.
גלוך קיבל בחזרה את הכדור מלוגסי בתוך הרחבה, פתח את הגוף נפלא, החליף רגליים פעמיים תוך כדי שהוא מבטל בלמים של מנצ'סטר סיטי ושל ליברפול ושחרר חץ אדיר לקצר כדי להבקיע עוד שער עצום במעמד הכי גבוה שיש לשחקן בגיל הזה.
כשאוסקר נשאל על השער במסיבת העיתונאים, הוא דיבר עליו בנונשלנטיות, כאילו הוא הבקיע עכשיו שער במשחק קטרגל בשכונה וככה זה לפעמים מרגיש.
לא במקרה, גם במשחק הראשון שלו בליגה, בבלומפילד המפוצץ מול מכבי חיפה, הוא הבקיע שער דומה. אוסקר הוא לא איש של מילים, הוא גאון כדורגל שגדל פעם בדור. הוא מדבר עם הכדור. ההתמצאות שלו במרחב מדהימה, היכולת שלו להרוויח שחקנים בנגיעה הראשונה בלתי ניתנת ללימוד והקילריות שלו ליד השער, זה באמת משהו מיוחד.
יהיה מעניין לראות מה יקרה עם הילד אחרי האליפות הזאת. גם העיתונאים הזרים שישבו לידנו במסיבת העיתונאים השתפכו על הילד ואין ספק שיהיה לו ביקוש באירופה.
השאלה היא אם וכמה זמן מכבי ת"א תהנה ממנו בליגה שלנו. אין ספק שהשילוב בינו לבין איביץ' והיכולת לשלב אותו בקבוצה הכי עמוסה בארץ בחלק הקדמי, יהיה הסיפור הכי חשוב של העונה בכדורגל הישראלי.
לסיום, אני רק רוצה להגיד תודה. תודה למאמן והצוות הנפלא שלו על הרגישות לשחקנים, הפתיחות, האהבה ומלאכת האימון המופלאה, תודה לצ'רלטון ששלחו אותי לטרנבה לשדר את הגמר, לבקר את הנבחרת בבית המלון ולפרשן מהאצטדיון גמר אירופי היסטורי של נבחרת ישראל.
והכי חשוב, תודה לגברים הצעירים שהחזירו את האמונה בכדורגלן הישראלי, שגרמו לי שוב ושוב לבכות מאושר כמו ילד, כמו גם עכשיו שאני כותב את המילים האלו. תודה, תודה, תודה.
