הפערים מול אנגליה לא היו של איכות, אלא של כמות

1. בסוף, אתם יודעים, יש לספורט ולכדורגל גם ערכים. למצוא חברים. לתרום לאחרים. לעשות את העולם יותר טוב. בגיל הזה - שחקנים עד גיל 19 - אלו כנראה הרגעים האחרונים שהמשחק עוד טהור. אחרי זה מתחילים למכור אותם בהרבה כסף ולפטר מאמנים על תוצאות.

אופיר חיים באזור המשותף מתחבק ומצטלם עם עמיתו איאן פוסטר וביחד הם מחזקים את הגביע. המאמן האנגלי, איש התאחדות אפור, שאחרי ששיחק כנער בליברפול, לא עשה קריירה והתמסר לאימון נוער, מדבר שוב ושוב בחום על עמיתו. הוא מכנה את ישראל נבחרת מהממת - smashing.

לעיתונות ארצו פוסטראומר שנכון שאנגליה טעתה בכמה דברים במחצית הראשונה, אבל פשוט ישראל הייתה פנטסטית.

חיים מדבר עם עיתונאי על ההזדמנות שהחשיפה עכשיו נותנת לו. למשל לדבר על אוטיזם (בנו של חיים מאובחן כאוטיסט). במסיבת העיתונאים הוא עדיין מחבק את הקפטן שלו איליי מדמון. אפילו כשכולם צוחקים ושואלים איך מדמון היה לפני שנתיים בנבחרת שהפסידה לאנדורה.

בסוף הנבחרת הזו מנצחת כי היא אולי יודעת - בסיפורים של לא מעט משחקניה - כי המנג׳ר שלה משדר לה שניצחון הוא לא הכל. או בעצם לא רק התוצאה על איזה לוח אלקטרוני באיזו עיר סלובקית.

2. נבחרת הנוער של ישראל לא נתנה לנו מחצית שלא נשכח שנות דור בגלל תשוקה או רוח. בשתיים וחצי הדקות הראשונות שחקני אנגליה ניסו להבהיר לישראל שהם משחקים בקבוצות שהם רואים בטלוויזיה. הם לחצו עליהם בעומק וישראל לא עברה את החצי. שתי דקות.

ואז עשתה מה שעושות הרבה נבחרות טובות מול אנגליה. החלה להתיש אותה עם שליטה טכנית. זו הייתה ההפתעה. בכל משחק בטורניר ישראל עבדה קצת יותר בלי הכדור. בשום משחק לא החזיקה בכדור יותר מ-47% מזמן המשחק.

במחצית מול אנגליה הנתון כאילו נלקח מברצלונה. 62% שליטה של ישראל. ולא שליטה אופטית - יתרון 1:10 בבעיטות לשער. זה היה השינוי הטקטי. זו הייתה המחצית בה מתו הקלישאות.

כשאריאל לוגסי למשל קצת האט את ההתקפה המתפרצת, מי שעוקב דורות אחרי הכדורגל הישראלי חושב שוב "גרוש ללירה", "איטיות". אבל לוגסי עושה מה שעושים במתפרצת: מקבל את ההחלטה המכריעה של ההתקפה.

הוא בוחר את המסירה הנכונה לגלוך.  ״משכתי אלי שחקן אחד. סובבתי אותו. נשאר לי לזרוק עוד מגן ימינה ובעיטה", הוא מתאר את השער בעזרת מתורגמן במסיבת העיתונאים.

3. ישראל לא הפסידה בגלל כושר גופני. היא הפסידה בגלל כמות. המנג׳ר האנגלי הסביר לתקשורת שלו את הסיבה לניצחון. "אני משתף במהלך הטורניר את כל השחקנים כדי להכין אותם. אני אומר לכל שחקן לא לעשות חלוקת כוחות. כל שחקן יודע ששחקן ברמתו ובתפקיד שלו מוכן להחליף אותו".

ואז הוא אמר שהיציאה של אל ים קנצפולסקי סייעה להם מאד. שישראל שלטה לחלוטין במחצית הראשונה. תפסה את אנגליה לא מוכנה.

לישראל אין תחליף לכל שחקן. ואני חושב שמעולם לא היה לה שחקן כמו קנצפלוסקי. שחקנים טובים בוודאי. פוסטר גם מרחיב במלים על גלוך.

הקפטן, הארווי וייל מצ׳לסי מכנה אותו שחקן נדיר. אבל גלוך קצת דומה לכמה שהיו לנו. לטעמי בעיקר לאוחנה ואולי לשפיגלר. פליימייקר בעמדה מספר עשר, אבל לפני שהוא מוסר גדול הוא חי מהקליניות.

קנצפולסקי הוא קצת חד קרן. עיתונאי מאופ"א אומר לי "רואים שהוא גדל בענף ספורט אחר". בעידן האקדמיות כדורגלנים גדלים קצת בשטנץ קבוע קצת קשה להם להתמודד עם בריון טכני.

יבורך מי שלא חושב בקופסה והחליט שהוא לא יהיה בלם.  כי 45 הדקות המדהימות אולי שראינו מהכדורגל הישראלי לא היו איזו תצוגה התקפית מרהיבה. הם היו כי המשולש קנצפולסקי-מדמון-גלוך רדה באנגלים - וקנצפולסקי רדה בהם פיזית. ניער אותם מאיתנו. הקטין אותם.

אבל הגב כאב לו כבר מהניצחון הגדול על צרפת. "לקחתי כדור במחצית. ניסיתי להמשיך", הוא מסביר. וכשקנצפלוסקי יצא, ישראל קצת התעוררה מחלום. המלחמה נמשכה עוד שעה. ישראל לא נכנעה. תאי עבד כמעט זכה בגביע בדקה ה-85. היא כמעט השוותה אפילו אחרי היתרון האנגלי. אבל לא היו לה  את העתודות והספסל להיאבק באנגליה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות