בקיבוץ יגור התקשו להכיל את השמחה הגדולה מרוב התרגשות. צוות חדר האוכל הוזעק באמצע הלילה, השניצלים טוגנו, הסלטים, התוספות והשתייה אורגנו במהירות שיא וכל הקיבוץ ואנשי עמק יזרעאל נהרו בהמוניהם לחגיגה הענקית על הדשא הגדול.
זה קרה לפני 50 שנה בדיוק ומדובר בחתיכת היסטוריה. הפועל גבת/יגור, גאוות ההתיישבות העובדת, הדהימה אז את הכדורסל הישראלי וזכתה בגביע המדינה כשהיא מנצחת את הפועל תל אביב בגמר 76:90.
בועז (בוזי) ינאי, הכוכב הגדול של הקבוצה, שחקן הציר המהולל שעד היום מדורג במקום הרביעי בקלעי כל הזמנים של ליגת העל, לא ישכח לעולם את הרגעים הנכספים שחווה אז.
"לא תפסתי את גודל האירוע כשהוא קרה. זו הייתה חגיגה עצומה, אמיתית", הוא מספר, "בדרך כלל, היו מכינים לנו סנדוויצ'ים לדרך ואחרי המשחק היינו אוכלים בנסיעה הביתה.
"אחרי הזכייה הגדולה לא אכלנו כלום והגענו ליגור באיזה 12 וחצי אחת בלילה. זה היה מחזה מדהים. מאות אנשים צוהלים חיכו לנו באמצע הלילה עם טונות של אוכל ושתייה. חגגנו איתם עד אור הבוקר".
ההצגה הטובה במשק
כן, היו זמנים. היו פה פעם קבוצות כדורסל על טהרת הישראלים בלבד. אחת כזאת היתה הפועל גבת/יגור והיא עשתה פה פלאים בשנות השבעים. איתמר מרזל הרכז האגדי של הקבוצה ונבחרת ישראל, ינאי הסנטר האימתני (1.99 מ'), אור גורן הצלף, עירא הררי, בארי שיפמן, גבי טייכנר ואחרים היו יחידה אחת מאוד מגובשת ומוכשרת.
הקבוצה הזאת היתה איחוד מוצלח ביותר של הפועל יגור והפועל גבת. היא היוותה את התוצר הכי בולט והישגי של קבוצות הקיבוצים וההתיישבות של שנות ה-50-70 שכיכבו אז בליגות הבכירות.
זה התאים כמו כפפה ליד לבנים החסונים של החלוצים כי זה דרש מגרש פתוח לרווחה כל שעות היום, מעט כוח אדם ורוח קבוצתית. בוזי מספר שאנשי המשק עבדו בבוקר בפלחה, ברפת, בלול ובנוי ולא הפסיקו אחרי יום העבודה לקלוע לסל במגרשי האספלט בקיבוצים.
"אני הגעתי לקבוצה בגיל 18 מנהלל, הייתי המושבניק היחיד", מספר בוזי, כיום בן 74, "היה לנו משק עם פרות לחליבה. הייתי קם בחמש בבוקר לחלוב, ובשבע-שמונה בערב היינו מתכנסים בקיבוץ לאימון וקולעים ומשחקים. היה כיף אדיר".
קשה להאמין אבל המשחקים שוחקו אז בימי שישי בערב. אנשי הקיבוץ התמרקו ובאו עם בגדי השבת לצפות באלילי המשק.
"המגרש היה מפוצץ בחברים וחברות, אוהדים שהגיעו אחרי ארוחת הערב בחדר האוכל כדי לצפות בהצגה הכי טובה במשק. חצי עונה שיחקנו במגרש בגבת על האספלט, חצי עונה במגרש ביגור על המרצפות".
"שכר? מה פתאום"
אני שואל את בוזי אם הוא וחבריו קיבלו שכר מהקבוצה, רחמנא ליצלן. "לא, מה פתאום", הוא צוחק, "מי ששילם אז כסף היו רק מכבי תל אביב והפועל תל אביב".
והקרבות של גבת/יגור עם מכבי והפועל היו סוערים אז. אני שואל את ינאי איך הוא וחבריו הצליחו להתמודד בהצלחה גדולה עם הקבוצות האלו.
"גם אם יש לך כסף ואמצעים ואולי את השחקנים הכי טובים, אם אתה לא הופך לקבוצה, אתה לא תצליח. אנחנו, מעבר לכישרון, היינו ביחד, קבוצה, מאוד מאוחדים, חברים טובים. כולנו ישראלים, זה היה פשוט כיף".
והחלום הגדול היה לנצח את מכבי תל אביב הגדולה.
"בהחלט. לנצח את מכבי זה תמיד דרמה, בשנים האלו זה היה הרבה יותר בולט. זה היה באמת שיא השיאים".
וכשזה קרה, ברבע גמר הגביע ב־1976, למרבה הצער, בוזי לא שיחק.
"סבא שלי נפטר והחלטתי שאני לא משחק מול מכבי. היינו בקשר מאוד קרוב. הפעילו עליי לחצים אבל הייתי איתן בדעתי. כמובן שמאוד שמחתי שניצחנו לראשונה את מכבי ועלינו לחצי הגמר. זו היתה אז סנסציה אדירה".
"נגד ריבוי הזרים"
כבר בעונתה הראשונה בליגה הבכירה בתחילת שנות השבעים סיימה הקבוצה במקום השני וכך עשתה שלוש פעמים בתולדותיה. היא הגיעה לשני גמרים, למקומות הכי גבוהים בכדורסל הישראלי.
אני שואל את ינאי, אולי השחקן הכי טוב בשנים הללו מחוץ לתל אביב, למה זה נגמר, מה גרם לכדורסל הקיבוצי המזהיר על טהרת מיטב בחורי המשק לרדת מהמפה ולהיעלם.
"בחצי השני של שנות השבעים התחילה האמריקניזציה בכדורסל הישראלי. גם מתאזרחים וגם זרים. הקיבוצים שלנו אמרו 'אנחנו לא נשקיע את הכסף שלנו שלא לטובת כלל חברי הקיבוץ ולא נשלם לאמריקנים שיבואו לשחק'. זה יצר פערים בין הקבוצות וכל העסק כבר תפס תפנית וכיוון אחר לגמרי".
זה העציב אותך בזמנו שהכל התפרק?
"כן, בהחלט. זה היה מאוד עצוב. הבנתי ממה זה נבע. השחקנים הישראלים הפסיקו להיות הכינור הראשי בקבוצות ומן הסתם בנו זה פגע בצורה הכי בולטת".
היום אין שום מעמד או בולטות לכדורסלן הישראלי בקבוצות כאן.
"נכון, ואני מצר על כך. אני נגד ריבוי הזרים בכדורסל הישראלי, חד משמעית. יש כאן זרים בלי סוף ואתה בקושי תכיר ישראלי כזה או אחר בקבוצות השונות.
"זה מצב לא טוב ולא מועיל לכדורסל כאן. כשהזרים הראשונים הגיעו, גם המתאזרחים, זה היה במידה. אולי זה גם תרם. אבל כשיש 6-7 זרים בקבוצה, זה פוגע בשחקנים הישראלים ומחלחל גם למעלה לנבחרות. אני חושב שבליגה הישראלית צריכים להיות לפחות שניים שלושה ישראלים קבוע על המגרש".
ואם מדובר על השחקן הישראלי ואיך זה משפיע על הנבחרת, ינאי היה שותף בכיר גם לדור הזהב של נבחרת ישראל, יחד עם מיקי ברקוביץ', מרזל, מוטי ארואסטי, סטיב קפלן, לו סילבר, בארי לייבוביץ', שוקי שוורץ ורבים אחרים. חבורה מדהימה שהדהימה את אירופה וסיימה כסגנית אלופת אירופה בטורינו ב־1979 אחרי הפסד לברית המועצות בגמר.
"אני תמיד אומר שפסגת הקריירה שלי התחלקה לשניים. במסגרת הקבוצה - הזכייה בגביע. במסגרת הנבחרת זה ההישג הענק בטורינו. גם שם היינו מאוד מגובשים, חברים של כולם, באמת היינו נבחרת מאומנת ומצוינת".
ינאי הספיק לשחק גם בהפועל תל אביב ועד גיל 50 בליגות היותר נמוכות. "בליגות הנמוכות קיבלתי דמי כיס, שכר, בניגוד לשנות התהילה שלנו בגבת/יגור", הוא צוחק.
מתורגל לאזעקות
בוזי מספר שהוא נשאר בנהלל, איש עמק אמיתי, וחי שם עד היום בבית בו גדל. במושב הזה שבעמק יזרעאל הכיר גם את אשתו ליאת.
"בשנות השבעים היה כאן בנהלל סמינר למורים וגננות. ליאת באה ללמוד הוראה, הכרתי אותה, חיזרתי אחריה והפכנו לזוג". הם התחתנו ושנת 1976 היתה באמת היסטורית ומרגשת עבורם מעבר לפן הספורטיבי. "הפכנו להורים לבת לפני 50 שנים. יש לנו שתי בנות ובן ונכדים מקסימים ואנחנו נהנים מהם מאוד".
איך אתם מסתדרים עם המלחמה? רצים כל הזמן לממ"ד?
"יש לנו מקלט 50 מטר מהבית. אנחנו כבר מתורגלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו