על אף שהפועל תל אביב הציגה יכולת מרשימה מול קהל בולגרי רגוע ולעיני כ-300 אדומים, קשה היה להתעלם מתחושת אי הנוחות שנבעה מכך שתומר גינת וגיא פלטין שימשו כנערי פוסטר.
"נהיינו מכבי", כתבו האוהדים זה לזה. "איזו זהות יש כאן אם תומר גינת, אחרי אליפות אירופה, מניח מגבות כמו עמי ביטון בימיו הגדולים", נכתב בהודעות הווטסאפ שהופצו ביניהם.
גם השחקנים הרגישו כך. הם נדהמו מהיכולת של הגאון איטודיס להושיב אותם על הספסל, מתוך ההבנה שכל משחק ביורוליג הוא קריטי ושעל הכף מונח כסף רב – וברמות האלה, לכדורסלן הישראלי הממוצע אין כמעט מקום. זו לא הקייטנה של בית הלחמי, אלא מועדון ספורט מקצועני.
השאלה שנשארת פתוחה היא מה יקרה לזהות, ואיך עוצרים את תחושת המרמור. בר טימור, אחד הסמלים של הפועל תל אביב המחודשת, אפילו לא נראה על הספסל. הלו, מה נהיה כאן? שחקנים ישראלים יודעים היטב לשרוף חדרי הלבשה אם ירצו בכך, וגם איטודיס עוד עלול לגלות זאת.
נכון שהטובים צריכים לשחק, אבל בלי להיכנס יותר מדי לפילוסופיה – אם אין זהות ישראלית ואדומה, אז מה ההבדל בין הפועל למכבי? צבע הגופייה בלבד. אם גם הערב הישראלים יישמשו בעיקר כחנן קרן וקורן אמישה מודרניים, ניתן יהיה לשמוע את הקולות מסופיה ועד הדרייב אין.
הניצחון אמנם מעל הכל, אבל גם לציניות יש גבול. השחקן הישראלי חייב למצוא את מקומו בהפועל תל אביב. לפני שהטפטוף יהפוך למבול – איטודיס חייב למצוא, שער לא נעול.
