נולדנו לסבול: בעונה שיש שאיפה לזכות בכל התארים, משחקים לא מנצחים עם שמות

אחת המנטרות הידועות שלנו שמלווה כל אוהד במסלול חייו היא "נולדנו לסבול". שתי מילים שמספרות סיפור שלם של אהדה, נוגעות בעצב פתוח שיש לכל אוהד עם סיפור כזה או אחר ובעיקר נועדה להנמיך את הציפיות מהקבוצה, בין אם בכדורגל או בכדורסל. כל זה התחיל להשתנות עם הגעתו של תומר גינת לפני כשנתיים ובקיץ האחרון המושג נשחק עד שהפך ללא קיים בעיני לא מעט מהאוהדים. עם זאת, מסתמן שדווקא לשחקנים המושג הזה אף פעם לא חילחל, לפחות לא עד המשחק אתמול.

כידוע, גם המשחק מול טרנטו, כמו כל המשחקים של הפועל תל אביב, הפועל ירושלים ואולם של בן שרף ביורוקאפ, שודר באופן בלעדי ב"ישראל היום".

לא מעוניין להיכנס לדיון מקצועי כי הטור הזה לא נועד לזה ויש רבים וטובים שיעשו את זה במקומי, אבל לפחות ברמת המבטים של השחקנים ובעיקר בשפת הגוף שלהם ושל המאמן נראה היה שהם בהחלט נולדו לסבול. מתחילת המשחק ועד סופו, אולי להוציא דקה או שתיים ברבע השלישי מהמאמן ועד אחרון השחקנים כולם נראו כאילו המשחק לא מתאים להם והם היו מעדיפים לעשות משהו אחר לחלוטין בערב חג שני של סוכות במקום להיות באולם בצפון איטליה.

ואם לאוהדים מותר להרגיש שהם נולדו לסבול ותמיד להיות פסימיים ולא להאמין שההצלחה מגיעה, לצוות המקצועי אסור בתכלית האיסור להגיע למצב כזה, בין אם הם באמת מאמינים ובין אם עובר עליהם ערב רע. האווירה הכללית ששררה על הקבוצה אתמול נראתה הרבה יותר כמו משבר מנטלי מאשר כמו משהו שהוא רק מקצועי.

ואולי בכלל מדובר באיזושהי יהירות ולא במשבר מנטלי? אולי אצל הצוות המקצועי, שחקנים ומאמנים כאחדחילחלה ההבנה הרווחת שגם ככה אנחנו פייבוריטיים ל-90% מהמשחקים אז אפשר להוריד הילוך, הרי גם ככה את בשיקטאש ניצחנו, ואת גראן קנאריה החזקה הבסנו, אז בעצם מי יעצור אותנו?

ליותר מדי זמן במהלך המשחק היו מהלכים שהרגישו יותר כמו מחצית של משחק בין קבוצות המזרח והמערב ב-NBA ולא כמו משחק תחרותי במסגרת אירופאית. בעונה שיש שאיפה לכל התארים ורצון לנצח כל משחק ומשחק, אפילו יותר מהרגיל הקבוצה הזו לא יכולה להיראות ככה ולהרגיש כאילו כל משחק נמצא אצלה בכיס.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כמו שקרה מול עירוני רמת גן בגביע ווינר בתחילת העונה וכמו שכבר ראינו מול בדאלונה ומול טרנטו, הפועל תל אביב אמנם קבוצה הרבה יותר חזקה והיסטורית, אך השמות האלו לא יביאו את הניצחונות על הפרקט ומוטב יהיה אם מההפסד האחרון יש מי שיודע לקום ולהגיד את המובן מאליו: "משחקים לא מנצחים עם שמות".