איך זה שכוכב אחד לבד לא עז: סיכום ההפסד של מכבי תל אביב לכוכב האדום

ההכרזה:
ההכרזה על החתמתו של לורנזו בראון לשלוש שנים ממש בצהרי המשחק אתמול (חמישי), תפסה את כולנו לא מוכנים. בעיקר את הקבוצה. אפשר להבין שיש גאווה ותחושת עוצמה שחייבים לשדר החוצה, אבל זה לא עשה טוב לריכוז וליכולת. הדבר המשמעותי ביותר היה ההצהרה הרשמית לסוף עידן ניקולה וויצ'יץ'. זה היה עלול לנחס את בראון עצמו, אבל הוא לא שיחק.

מצד שני, זה מייצר לחץ על האחרים שעדיין אין להם חוזה, כמו אדאמס והיליארד, ובעיקר הזכיר את מסיבות החוזה ארוך הטווח של סקוטי ווילבקין. אפשר היה להמתין עד הבוקר. המשחק עצמו הבהיר עד כמה מכבי תלויה בבראון, וכמה אין לה מחליף עבורו, אבל גם שגישת "הרכז המכדרר" לא צריכה להיות שיטת המשחק. אבל זה לקראת שנה הבאה. נראה שהכרזה עשתה רע בעיקר לווייד בולדווין.

הוא לא העז

אל תתנו ל-38 הנקודות של בולדווין לעוור את עיניכם. הנה שחקן שקלע כמעט 40 והרס את המשחק. זה לא רק 6 האיבודים, 5 ההחטאות מהקו, 34 הזריקות לסל מכל הטווחים; הוא הפיל את מכבי לבור עמוק ואז ניסה להחזיר אותה ברבע האחרון. אי אפשר אפילו לזכור שקולסון ואדאמס היו טובים בחצי הראשון, והיליארד קלע בחצי השני. הכל עבר דרך בולדווין הרביעי. בגיבוי מלא של עודד קטש, שמאוהב ברעיון הרכז המכדרר עוד מימיו כשחקן, אבל אפילו הוא בגדולתו שיחק ליד גארדים טובים שהובילו את הכדור. זה לא כדורסל נקודה.

לחלק, בולדווין הזכיר את ווילבקין, אבל זה מעליב אפילו את סקוטי. לי הוא הכי מזכיר את ראסל ווסטברוק. הם אפילו דומים. ב-2017 חתם ווסטברוק הארכת חוזה ל 5 שנים עם אוקלוהומה עבור 205 מיליון דולר (החוזה הכי גבוה עד אז), ומאז הוא עבר חמש קבוצות בחמש שנים. שחקן עם יכולת אישית מופלאה ואתלט מרהיב, שנתיים של ממוצעי טריפל דאבל, ובכל זאת אף קבוצה לא רוצה לדעת בו והלייקרס רק חיפשו להעביר אותו בטרייד.

זה עניין של גישה, ושל תפיסת עולם שגויה של "אני היוצר, אני השמש". בפועל, זה "אני המחרב". זריקות בנפילה ושלשות שלא פוגעות בכלום. מסירות פרועות ביד אחת שכמעט הולכות לאיבוד או ממש הולכות. כדררת אינסופית וכניסה למצבים בלתי אפשריים. הוא אשם כמו שאשם המאמן שנותן לו יד חופשית כל כך ומאפשר לו לשחק 35 דקות, כמו אומר: אין ברירה, אין לנו משהו אחר. ודווקא יש, וזה הוכח בעיקר בשבועות בהם בולדווין היה פצוע. נכון שבראון היה שם, אבל מכבי נראתה אז כמו קבוצה. כי בראון פליימייקר, ובולדווין מתחזה לרכז שמפזר את המשחק. ככה לא בונים קבוצה.

הזון של נדוביץ'

לכל קלעי יש מגרש חוץ אחד קסום שבו הוא מרגיש ממש בבית: הסלים ממש מדברים אליו יפה, והטבעת נראית לו כמו גיגית ענקית. לי בגיל נערים ונוער זה היה המגרש הפתוח של בית"ר תל אביב על גדות הירקון. ולא רק בגלל שאבא שלי קלע שם את הסלים האחרונים בקריירה שלו. היה משהו באווירה שלו, בבלטות המסוידות בפינות, בעובדה שאתה מריח את מי הירקון. איכשהו זה הסתדר עם הכימיה שלי ולא הייתי מחטיא שם כדור. המגרש הזה כבר מזמן לא קיים, אבל הקסם שלו נשאר.

עבור נמניה נדוביץ' זה יד אליהו. מאז 2016 בביקורו הראשון עם מלאגה, הוא הגיע להיכל שבע פעמים עם ארבע קבוצות שונות, קלע תמיד בדו ספרתי, בממוצע של 20 נקודות למשחק, כולל שתי הצגות של 39 עם פאו ואתמול, ובעיקר לא מחטיא מהשלוש (סה"כ 28-50, 56%, ותודה לאראל'ה וויסברג). כשהוא נכנס לזון הוא לא עוצר, ודורש התייחסות ספציפית של כל הקבוצה. אבל במכבי הכל גנרי, משחקים אותו דבר נגד קלעי ונגד סתם שחקן. היחיד שקצת עצר אותו היה ג'ון די, אבל במצבי המעבר לא היה מספיק שכל לתת לו אקסטרה התייחסות, ושם הוא עשה את רוב הנזק.

כל משחק נגד הכוכב ממלא אותי קנאה בכדורסל האקס יגוסלבי ובהבנת המשחק שלהם. לא צריך להסביר כל דבר מחדש. לכולם השכלת כדורסל רחבה, למדו יסודות מהמאמנים הכי טובים, אולי לא אתלטים אבל חכמים, משחקים במגבלות שלהם, ומשחקים יחד. ועל זה תוסיפו את הניסיון של הנשר עם הקוקו. דושקו איבאנוביץ' מאמן חכם ומנוסה כל כך, ומכיר מצוין את מכבי. הוא הכין את הקבוצה שלו באופן ספציפי, ובעיקר אמר להם: תנו לבולדווין להשתולל. לכו אנדר בחסימה. שיקלע 40, הוא לא ינצח אותנו. בדיוק מה שקרה.

הזמן עצר מלכת

אנחנו לא מבקשים יותר מדי ממכבי. קצת תרגילים ותנועה בהתקפה. הגנות טיפה יותר חכמות וספציפיות למתקיפים. חמישיות מאוזנות שמשחקות יחד. מאז יציאתו של ג'ייק כהן מהחמישייה בתחילת 2023 מכבי נראית רע. קטש מעלה את החמישייה הכי כשרונית (אדאמס, בולדווין, מרטין, בונזי, ניבו), בלי אף ישראלי ובלי שחקני אנרגיה, ומכבי כרגיל נופלת לפיגור ומקבלת דין רודף כל המשחק. כמה אפשר לדבר על זה? במינוס 14 קטש תפס את עצמו וזרק למגרש את רפי מנקו וג'ון די. את החזרה מכבי עשתה עם שלושה ישראלים על המגרש, כי הם עזרו לבולדווין לקלוע וגם שמרו בשבילו, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בשבע הדקות שכהן היה על המגרש, מכבי ניצחה ב-11 הפרש. דרשני.

מכבי הלכה אחורה חודשיים, בעיקר בהגנה. הרוטציה לא חכמה, אובר הלפינג על חדירה שמשאירה קלעים לבד, ללא התייחסות ספציפית לכוכב היריב. הפאול שהיה לרפי מנקו לתת 1.3 שניות לסוף המחצית היתה הפעולה הכי חכמה בהגנה.

ובהתקפה, הרכב ארבעה פורוורדים ליד בולדווין זה ממש הכי גרוע, וניבו הזכיר את המבוכה של פויטרס בזמנו שניסה למצוא מסירה עשרה מטר מהסל. מכבי חייבת איזונים עדינים בחמישיה כי אין לה שיטה של ממש. יש משהו מאוד דומה בהתקפה של מכבי ושל הפועל חולון, של קטש וגודס, נסיכי העבר של מכבי. בלאגן לא מאורגן.

המנהל המקצועי החדש

וכך החל אבי אבן מתחיל את מסעו בניהול המקצועי, והייתי ממליץ לו כבר עכשיו לשנות את התפיסה המבוססת אמריקנים. זה אמנם יותר זול במיסים, אבל יותר יקר בתוצאות. כדאי לחשוב על סנטר מחליף יגוסלבי, ורכז אמיתי, ליטאי או אולי קרואטי, כמחליף לבראון, שיכנסו קצת סדר, ומשחק מסירות, וביחדנס לקבוצה האתלטית והמפוזרת הזו. ושיהיו פחות זרים, חמישה מצוינים זה מספיק. זה גם ייצור סגל אחד בליגה ובאירופה, וגם תהיה קבוצה. ההחלטה על בולדווין היא המוקש הגדול. עכשיו אחרי ההכרזה על בראון תהיה ציפייה, אבל זו תהיה שגיאה גדולה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

למרות שהמאמן לא חושב ככה, בולדווין הוא עול על הקבוצה ולא משפר אותה. ואם כן, אז חייבים שהמאמן יהיה חזק מולו, ומערכת שתשים אותו במקומו, ובעיקר תדאג שלא ירכז אלא יקבל את הכדור השני או השלישי בהתקפה. במהלך הזה תלוי העתיד של מכבי תל אביב. כי ההווה הוא בינוני וחסר השראה.