המפגש הראשון שלי עם אריק בראילובסקי היה בנוער של הפועל חולון 1983. ההנהלה הביאה את המאמן המחונן לעבוד עם הקבוצה המוכשרת שלנו, ובמיוחד כדי ללמד את עופר פליישר, שהגיע מעומר לשנה הראשונה שלו במרכז הארץ.
האימונים היו מדהימים, כל דקה הייתה מתוכננת, ולאריק היו "צטעל'ך" עליהן היה כתוב כל תרגיל. בסוף התרגול הוא היה משמיד את הפתקה, כדי שהמידע החשוב לא יגיע ליריבים. וכשמשהו לא הסתדר הייתה לו צעקת נפץ: "סנטה מריה, מה אתה עושה?"
למשחקים הוא היה מסיע אותנו בפיאט 127 שלו, וכשהיינו מגיעים לצומת ארלוזרוב דרך פתח תקווה היה אומר: "אם הרמזור אדום לא נגיע למשחק, אני לא יודע זינוק בעליה". גם את אשתו פנינה חריף הוא פגש בחולוניה, היא שיחקה בקבוצת הנשים יחד עם אילנה שושני (אמו של עמרי כספי). ימים גדולים...
בעונה שאחרי זכינו באליפות המדינה לנוער בזכות ההכנה של אריק, אבל בלעדיו. אריק עבר למכבי תל אביב ובנה שם שחקנים גדולים, מחן ליפין ואבי שילר ועד לעודד קטש. כל מפגש נגד מכבי היה פיקנטי, וכמאמן זכיתי להתמודד מולו מספר פעמים, ותמיד המשכתי ללמוד ממנו.
כשחשקתי במשרת אימון הנוער של הפועל תל אביב, נסעתי לבקר את אריק, שהיה המנהל המקצועי בתחילת העונה, בעין גדי, וכך זכיתי במשרה. אריק המשיך לחיות בעין גדי עוד שנים רבות, והכדורסל היה ונשאר כל עולמו. בתכנית הבוקר של ערוץ הספורט הוא כיכב שנתיים, וכולם אהבו אותו.
כשהגעתי לדבר בתכנית על המשחק האחרון של חולון בפחים זה היה מפגש מרגש. המפגש האחרון..
אם יש משהו ללמוד ממנו גם ביום העצוב הזה: הוקירו את האהובים עליכם, עוד בחייהם. היה שלום אריק היקר. תודה על התשוקה למשחק, על היותך מלמד גדול, ועל הפתקאות הקטנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו