ברגעים שאמורים להיות שיא של אחווה ספורטיבית, גאווה לאומית ורוח ספורט, התגנב בשבוע שעבר רגש אחר לגמרי - בוז. באליפות אירופה בסיף עד גיל 23 שנערכה בבירת אסטוניה, טאלין, מעמד הענקת המדליות הפך לתקרית דיפלומטית: בזמן השמעת ההמנון הישראלי, "התקווה", ספורטאי נבחרת שווייץ – שזה עתה הפסידו לישראל בגמר הקבוצתי – הפנו את גבם כמחאה פומבית.
מעשה זה, שתועד וצולם, עורר תגובות נזעמות מצד איגוד הסיף הישראלי, הוועד האולימפי ופוליטיקאים, מה שהוביל את השוויצרים לשגר מכתב התנצלות רשמי, שבו הבהירו כי היתה זו יוזמה אישית שנבעה מאמפתיה – ולא מחאה פוליטית.
במכתב, שנשלח לאיגוד הסיוף הישראלי, כתבו יאן האורי, ג'ונתן פורימן, סוון ויניס ותיאו ברוקארד: "אחרי הזכייה במדליית הכסף, הרבה נכתב עלינו – אך לא בזכות ההופעה הספורטיבית שלנו. התחרינו בכבוד מול הנבחרת הישראלית, לחצנו ידיים ובירכנו אותם לפני ואחרי הטקס. הם ראויים לכל הערכה על הזכייה במדליית הזהב".
בהמשך המכתב התייחסו לאירוע השנוי במחלוקת: "במהלך הטקס לא פנינו לעבר הדגל בעת נגינת ההמנון הלאומי. זו לא הייתה הצהרה פוליטית ולא ביטוי לדחייה של ישראל. זו הייתה מחווה אישית, שנבעה מאי-נוחות ואמפתיה לנוכח הסבל האנושי הרב הנגרם לכל הצדדים בעימות הנוכחי. בזמן הטקס היינו מוצפים ברגשות, ובמצב שחרג משליטת כולנו".
מעבר לתגובה המיידית של ההתנצלות המוזרה והעונשים שספגו בסופו של דבר אותם ספורטאים - הוצאו מהסגלים האולימפיים - נשאלת שאלה עמוקה בהרבה: האם מותר לספורטאים למחות על חשבון הכבוד של היריב? והאם הפודיום, מקום שנועד להאדיר הישגים הפך לבמה פוליטית לגיטימית?
כבר עשרות שנים שספורטאים משתמשים בבמה הציבורית שניתנת להם כדי להביע עמדה, לעיתים על חשבון הכללים, המסורת או הנוחות הדיפלומטית. עבור רבים מהם, רגעי השיא בקריירה הספורטיבית הפכו גם למכוננים, עם מסר אישי, חברתי או פוליטי.
בעולם שבו מצלמות פועלות בכל זווית, וסרטון מטקס אחד עשוי להבעיר את הרשת תוך שניות, מחאות כאלה לא רק מושכות תשומת לב, אלא לעיתים מעצבות את השיח הציבורי, מעוררות מחלוקות פוליטיות עמוקות ומציתות דיון גלובלי על חופש הביטוי, כבוד הדדי ומשמעות הייצוג הלאומי.
מארצות הברית, דרך אוקראינה ועד מדינות ערב
באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968, האצנים האמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס עלו לדוכן המנצחים לאחר שזכו בזהב ובארד בריצת 200 מטר. בזמן השמעת ההמנון האמריקני, השניים הניפו אגרוף קפוץ עטוף בכפפה שחורה – מחאה חריפה על אפליית השחורים בארצות הברית. הם סולקו מהכפר האולימפי, אך הפכו לאחד הסמלים האייקוניים ביותר בהיסטוריית הספורט.
במזרח התיכון, ספורטאים ממדינות ערב ואיראן מסרבים לאורך השנים להתמודד מול יריבים ישראלים – חלקם אפילו פרשו מתחרויות, נפסלו או נענשו. הג'ודוקא האיראני סעיד מולאי סיפר כי הופעלו עליו לחצים ישירים לא לעלות לקרב מול שגיא מוקי באליפות העולם בטוקיו 2019 – והוא בחר ההיפך וערק לבסוף לגרמניה.
בסופו של דבר, איגוד הג'ודו העולמי (IJF) לא מאפשר לאיראנים להתחרות מאז ועד עצם היום הזה. מקרים דומים התרחשו גם בטאקוונדו, בטניס שולחן, בשחייה ובענפים רבים נוספים. הם חוזרים על עצמם כמעט בכל אולימפיאדה או אליפות בינלאומית, שבה שורטט סיכוי למפגש כזה.
הפלישה הרוסית לאוקראינה פתחה פרק חדש בזירה: ספורטאים אוקראינים הודיעו לפני שלוש שנים כי לא יתמודדו עם יריבים מרוסיה או מבלארוס, לעיתים גם אם יפסידו בכך ניקוד או מדליה. רבים מהם גם מסרבים ללחוץ יד או לעלות לפודיום עם יריב רוסי. ההתנגדות הזאת זוכה להבנה רחבה בקרב מדינות המערב, אך גם מעוררת מחלוקות בתוך איגודים ספורטיביים, שמנסים לשמור על מראית עין של "ניטרליות".
בארצות הברית, בשיא מחאת Black Lives Matte, שחקני ה-NBA כרעו ברך במהלך ההמנון, לבשו חולצות עם כיתובים כמו "I can't breathe" ויצאו נגד גזענות מערכתית. קבוצות שלמות החרימו משחקים, והליגה – בניגוד לעבר – אפשרה במפורש את המחאה. עם הזמן, כשהמתח הציבורי ירד, גם הליגה הגיעה להבנות מסחריות שהגבילו חלק מהביטויים. כך היה גם בליגת ה-NFL.
במונדיאל 2022 בקטאר, נבחרת גרמניה כיסתה את פיה בצילום הקבוצתי שלפני משחק – מחאה נגד ההחלטה של פיפ"א לאסור על לבישת סרט הקפטן עם כיתוב "One Love" , שמביע סולידריות עם קהילת הלהט"ב. מהלך סמלי אחד הספיק כדי להצית תגובות ברחבי אירופה ולהעמיד את פיפ"א באור ביקורתי.
באותו מונדיאל, שחקני נבחרת איראן בכדורגל סירבו לשיר את ההמנון הלאומי בתחילת משחקיהם, כמחאה על הדיכוי האלים של מחאת הנשים בארצם. הצעד, שהתבצע מול עיני מיליוני צופים, נתפס כהבעת סולידריות עם ההפגנות ששטפו את טהרן– והציב את הנבחרת תחת עין כועסת של המשטר במולדתם.
בישראל עצמה, שאלות של ייצוג וזהות עולות לא אחת סביב ההמנון הלאומי. שחקנים ערבים בנבחרות לא שרים את "התקווה", לעיתים מתוך תחושת ניכור, פוליטיקה ולעיתים ממניעים מצפוניים. בכל פעם שזה קורה, מתעורר מחדש שיח טעון על השתייכות, חובות לאומיות וחופש הביטוי של אזרחים במדינה דמוקרטית. עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, לאחר מעשה הטבח הזוועתי של ארגון הטרור חמאס, ההיבט הזה בלט במיוחד.
ואם כבר מלחמות ומחאה, גם מוחמד עלי, אגדת האגרוף, הפך בשנות ה-60 לסמל עולמי, לאחר שסירב להתגייס לצבא ארצות במחאה על מלחמת וייטנאם. הוא שילם על כך מחיר כבד, כשאיבד תארים ונפסל מתחרויות למשך שנים. בעיני רבים, המחאה שלו נתפסה כאקט של אומץ אזרחי יוצא דופן.
המשותף לכל המקרים הללו הוא הכוח העצום של רגע אחד בטקס או בזירה. פעולה פשוטה לכאורה - הנפת יד, כריעת ברך, הפניית גב לדגל ולפעמים פשוט שתיקה – עשויה להיחשב בעיני חלק מהצופים לביטוי של ערכים נעלים, ובעיני אחרים לביזוי בוטה. כשספורט הופך לפוליטיקה, אין תוצאה של תיקו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו