ליגה משל עצמו | עדי רובינשטיין על נסים קיוויתי
קשה להגדיר את נסים קיוויתי רק כשדר ספורט. הוא היה מעבר לכך: הוא היה ידען ספורט כשהאינטרנט עוד היה בגדר מדע בדיוני, הוא היה עיתונאי, שדר רדיו ענקי אבל גם שדר טלוויזיה מצוין, ובעיקר היה לו - ועדיין, כך מספרים - הרבה מאוד סטייל.
עבור כולם נסים קיוויתי הוא כמובן קודם כל כדורגל. אין חובב ספורט ישראלי ותיק שלא יכול לדקלם בעל פה את שידור הגול הענק של אלי אוחנה באוסטרליה - אולי הגול הכי גדול של נבחרת ישראל באותם ימים. קיוויתי למד לשדר כדורגל באנגליה והביא משם את השילוב הנכון שבין התלהבות לבין אותו איפוק חמקמק שנעלם משידורי הספורט שלנו.
אבל קיוויתי היה קודם כל שדר של הענפים האולימפיים. הוא שילב ידענות עצומה במקצועות כמו אתלטיקה ושחייה, בעידן שבו ישראל הייתה מנותקת רוב הזמן מהספורט העולמי. הוא שילב זאת בהבנה אדירה במדיום הקרוי טלוויזיה. צפו פעם ביוטיוב באופן שבו העביר את שידורי השחייה באולימפיאדה הארורה במינכן. מצלמת הקלוז-אפ שעוברת ספורטאי-ספורטאי נכנסה אז לשימוש בפעם הראשונה, וקיוויתי, שהגיע ממדינה שהייתה בפיגור טלוויזיוני אדיר אחרי שאר העולם, השתלב מייד: הוא תיאר את גופו של השחיין מארק ספיץ, בעוד המצלמה עוברת עליו, וחזה מייד שהוא עומד להיות הגיבור הגדול של המשחה. ספיץ הפך לגיבור הספורטיבי הגדול של המשחקים.
כן, היו לו פדיחות לרוב, קולו לא היה רדיופוני דיו והוא לא הצליח להכניס לפנתיאון משפט מיתולוגי אחד שנצרב בתודעה. אבל בסופו של דבר, נסים קיוויתי הצליח להישאר ייחודי בנוף שדרי הספורט הישראלים. בעוד הדור הוותיק נלחם בינו לבין עצמו על הבכורה, בעוד דור הצעירים כבר נושף בעורפו, קיוויתי היה ונשאר ליגה משל עצמו.
כמו מכונת ירייה | אמנון לורד על נחמיה בן אברהם
אני לא יודע מה גולדה מאיר הבינה בכדורגל, אבל היא בהחלט נצפתה וצולמה במקום בולט ביציע, יחד עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ושרים בממשלה. זה היה במשחק הכדורגל החשוב ביותר במדינה עד אז בין ישראל לבין בריה"מ, ביולי 1956. מעל אחד האגפים באצטדיון העירוני ברמת גן נתלתה הסיסמה "תרבות הגוף - ערובה לבריאות העם". הספורט הייצוגי היה פוליטיקה מעורבת בתצוגה לאומית, ומי שתרגם את כל זה לאירוע קליט ואפילו מעורר השראה היה נחמיה בן אברהם.
קולו של נחמיה, כך קראנו לו, מ"האצטדיון העירוני ברמת גן", היה חלק מהישראליות של שנות ה-50 וה-60, כמו קולו של בן-גוריון, כמו מנת פלאפל וכמו פלוגת חיילות מבה"ד 12 במצעד צה"ל. נחמיה שידר גם את המיראז'ים, לפי חשבוני.
"לפי חשבוני נותרו עוד...", "לפי חשבוני מנצ'ל יבעט כדור עונשין ממרחק 35 מטר", "והמיקרופון לקהל!... אני מעביר את המיקרופון לקהל!", "מחפש למי למסור...", "גלזר בדריבל מהיר...", "הכדור בפניםםם!... לא". אלו רק כמה מהפנינים האופייניות שלא ייתכן שידור כדורגל של נחמיה בלעדיהן. קשה לתאר את האכזבה כשלפעמים התברר שאיזשהו משחק בינלאומי חשוב ישודר רק מהמחצית השנייה. וזאת אף שלא ידענו איך בכלל נראית ההתרחשות על המגרש ורק דמיינו זאת באדיבותו של נחמיה בן אברהם. ואז פתאום לא רק שמסתפקים במחצית השנייה בלבד, אלא מישהו אחר משדר - נסים קיוויתי או עמי פזטל (עם כל הכבוד הראוי). זה לא היה בדיוק חילול הקודש, אבל כאילו מביאים פתאום את קדיש לוז לשחק בתפקיד בן-גוריון.
חלק מהעניין היה האזכור החד-משמעי שהמשחק עם יוגוסלביה או פולין או יוון, או השד יודע איזו מדינה, נערך ב"אצטדיון העירוני ברמת גן". משחק בחיפה, קריית אליעזר, או האצטדיון בקריית חיים או פתח תקווה נראה כמשהו נחות. התקהלות בלתי חוקית.
האצטדיון ברמת גן הכיל באותם ימי זוהר, שבהם הפסד של 1:2 לבריה"מ נחשב לניצחון (כי זה היה הפסד בכבוד), כ-50 אלף מקומות. חצי מהמדינה נהרה למשחקים מסוימים וכל היתר נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את נחמיה בן אברהם. קולו המחוספס מעט, קצת גבוה, בקצב מכונת ירייה עם משתיק קול, צבע עבורנו את הכל בכחול-לבן.
בתוך קופסת החלומות | אורי דגון על מאיר איינשטיין
תמונה ראשונה: ילד הולך בשדות הגליל בשבת אחר הצהריים, כדי למצוא נקודת קליטה לטרנזיסטור הקטן שהחזיק בידו, וכשהגיעה מוזיקת הפתיחה של "שירים ושערים" הוא נכנס לעולם הדמיון.
בעולם הזה, מאיר איינשטיין היה הגיבור שישב בקריית אליעזר, בבלומפילד או בימק״א והפך את הנשמע לנראה. הדציבלים בשידור, התשוקה, האהבה למה שהוא רואה ועושה הפכו את הרדיו הקטן למכשיר דמיוני שבו משחק בין מכבי ת"א להפועל ב"ש נשמע כמו ליברפול נגד יונייטד. גם כשעבר לשדר על המסך, מקום שבו המציאות לא משאירה ספק, הפך איינשטיין את חוויית השידור הטלוויזיונית לדמיונית ברגשות ובעוצמות שהביא איתו מהרדיו.
תמונה שנייה: אוקטובר 1993, צנחן במוצב ראס ביאדה בלבנון, מהנדס שמירה כפולה כדי לראות את הנבחרת מול צרפת. "השופט הציץ בשעון אבל עדיין לא שם את המשרוקית בפה, הנה ראובן עטר... בפארק דה פראנס בפריז... איזה יופי... ורוני חופשי... ורונן חרזי מסמן לו... עדיין רוזנטל, תראו את הפריצה שלו, צריך להוציא את הכדור... וזה בא לעטר... ושער... שער!... 3-2 לישראל". ומאיר לא נרגע, הוא איבד את קולו באקסטטיות שאחזה בכל מי שחזה באירוע.
כל מי ששמע אותו הרגיש שאיינשטיין איתו, משדר אליו, נוגע בו, כפי ששום שדר אחר לא יכול. לקח מציאות ושימר אותה בתוך קופסת החלומות של כל אוהד ספורט, של כל אדם שיש לו אמוציות ורגשות. הוא הגדול מכולם עבורי, כי הוא היה הפסקול של חיי מילדות, הוא הגשים חלומות ומילא עבורי את הדמיון, הוא גרם לי לאהוב, לכעוס, להיות מאושר ולהיות האיש הכי אומלל. בפעמים המועטות שבהן ערכתי את התוכנית "שבת ביציע", כממלא מקום, כשאיינשטיין היה מגיע לישיבה לפני שידור ופונה עם רעמת השיער והקול האיינשטני, הכל בראש היה נעצר לשנייה - הדמיון והמציאות התערבבו, העורך שאני חזר להיות הילד, הנער, החייל שמאיר היה החבר הדמיוני שלו.
אולי היו טובים מאיינשטיין, אבל אף אחד מהם לא הגשים לילד חלומות כמו שהוא הגשים.
ימי הרדיו | אייל לוי על חנוך קינן
שנות ה-70, שבת, השעה קצת לפני שתיים בצהריים. משפחה מתיישבת בשכונה תל-אביבית לארוחה חגיגית. האב מעביר את קערת האורז לבתו, האם בדיוק מגישה את העוף לשולחן, ועל הספה הסמוכה שוכב נער בן 13 ומחרחר. הוא חיוור, חלש. רופא היה טוען שימיו ספורים וזו רק שאלה של זמן, אבל אף אחד בבית לא ממש מתרגש. התרגלו.
חולה כדורגל, זה מה שהייתי. דקות לפני שהתוכנית "שירים ושערים" הייתה עולה לאוויר החלו אצלי תסמינים של גסיסה מהירה. השיעול, הרעידות. בחדשות שלפני כבר הגיעו פרכוסים ותחנונים קלושים לעזרה. אמי הייתה מרימה ראש מהצלחת ושואלת "צריך משהו?", אבל לא הייתי מסוגל לענות. הייתי בעולם שכולו רע. המתח פירק אותי.
ואז נעימת הפתיחה של התוכנית שרק הרעה את המצב. אם הייתי מחובר למכשירים, זה כנראה היה השלב שבו היו בוחרים שיש למצבה. אם עמי פזטל, שישב באולפן, היה ממהר לעבור לבלומפילד, זה היה הסוף, הסופי בהחלט. אין ניצולים.
אני זוכר את המעברים החדים אל חנוך קינן, בעמדת השידור, ביפו. היה לקינן קול מתכתי, כמעט לא אנושי. קול של אזמל מנתחים, שחותך בבשר. בכל חדירה של האויב לרחבה הייתי מרגיש את העצבים חשופים. כל הרחקה מקו השער עלתה לי בכמה שנים. לפי הקול של קינן הצלחתי לדמיין היכן כל שחקן ממוקם בהגנה, באיזה צד של שער 7 נמצא כעת מוכר הארטיקים ואם נשארה לו טרופית בארגז. ידעתי מה כיוון הרוח והרחתי את הקבאב שהמוכרים הכינו במגרש החניה. זה לא היה בשבילי רק כדורגל, אלה היו החיים.
שער לזכותנו ועלו צעקות בבניין, השכנה חשבה שהפעם באמת קרה משהו. אם ספגנו? הדמעות היו מציפות את הפנים, הגוש היה עולה בגרון. תודה שהייתם איתי, נעמתם לי מאוד בחיי הקצרים.
בשריקת הסיום היו מגרדים אותי כמו אחרי מסע כומתה של גולני. מזיע, סובל משברי מאמץ, אבל עובדה ששרדתי כדי לספר, ומה שמדהים הוא שלמחרת הייתי מתעורר כמו חדש ומתפלל שיום שבת כבר יגיע. מה יש לנו, דרבי? קלי קלות, נפרק אותם.
האישה הראשונה של המיקרופון | שיר זיו על מירי נבו
"יש שני סוגים של אנשים בעולם - אלה שעושים את העבודה, ואלה שלוקחים את הקרדיט. תנסי להיות בשורה הראשונה, פחות צפוף שם", כתבה הפוליטיקאית ההודית אינדירה גנדי, שנים לפני שמירי נבו אחזה מיקרופון בפעם הראשונה.
שליש מלהקת מנגו נחתה בערוץ הספורט לתוך עולם גברי, שמרן ומרובע. היא החלה לשדר בשעות נידחות, בענפים שאיש לא התעניין בהם, בתקופה שבה היה נדמה שאישה לא תוביל משדרי ספורט גדולים, בוודאי לא תשדר אותם. אבל נבו, ספורטאית בדימוס בעצמה בהתעמלות אמנותית, חמושה ברוח קרב, בנחישות ובאמביציה, צעדה למגרשים וחוללה היסטוריה קטנה. היא הפכה לישראלית הראשונה שהעבירה שידור חי מאירוע ספורט, וב-2012 שידרה לראשונה תחרויות התעמלות מאולימפיאדת לונדון. ארבע שנים מאוחר יותר הגיע הבינגו.
ב-2016 טסה נבו, שחייתה בברזיל ודוברת פורטוגזית כשפת אם, לריו דה ז'ניירו כשדרנית ראשית. המדליה המיוחלת של ירדן ג'רבי בג'ודו הוציאה מנבו את הקישקע. "יש מדליה!" שאגה, שמחה עבור ג'רבי, מאושרת כמו כל עם ישראל, גאה בעצמה על ההישג האישי שלה. גם את המדליה השנייה באותה אולימפיאדה, של אורי ששון, זכתה נבו לשדר והפכה את הניצחון האישי שלה לדאבל.
המוני נשים ישראליות לא ישכחו את הרגע שבו אישה אחת הכריזה על זכייתה של אישה אחרת. נבו מיצבה את עצמה באותה אולימפיאדה כשדרנית מקצוענית, עיתונאית שמגיעה מוכנה לכל יום תחרויות, ובו בזמן גם אישה ישראלית, אנושית ואותנטית, כזו שמתפרקת בבכי אחרי מדליות. נקודת המבט האישית של נבו, ששידרה בהתלהבות עצומה את התחרויות שבהן השתתפו ספורטאים ישראלים, יצרה לה תדמית של גרופי. "נפשי נקשרה בנפשה", אמרה על ג'רבי, שאותה היא מכירה ככף ידה. לפעמים האמת היא האופציה הכי טובה.
היום כולם כבר שם, בדיוק במקום הזה של הבעת דעה אישית, דרמטית לפעמים, עמוסה בגילוי לב, מעוטרת בפרחי כנות ובאותנטיות יוקדת, אבל כשנבו הייתה שם ראשונה הסתכלו עליה בעין עקומה וכינו אותה אוהדת. חבל. היא בסך הכל הקדימה את השיירה.
מדליית הזהב של לינוי אשרם הווינרית באולימפיאדת טוקיו, בענף שבו נבו החלה את דרכה, הייתה סגירת מעגל סימבולית. כשאשרם זכתה במדליה, יצאה נבו מגדרה. "לינוי! אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, לינוי אשרם אלופה אולימפית בטוקיו 2020, איזו מתעמלת אדירה!" רעדה נבו מהתרגשות. רגע ענק של לינוי אשרם, רגע שיא נוסף של השדרנית.
נבו, פמיניסטית הלכה למעשה, הוכיחה שאפשר לשנות את המציאות. לא בסיסמאות, אלא בעבודה יומיומית, סיזיפית, בהשקעה עצומה ובאהבה אמיתית למקצוע. מסקנה: את רוצה לשדר? קחי את המיקרופון ותתחילי.
עם הרבה טקס | עמרי ליבנה על יורם ארבל
לכל אוהד כדורגל או כדורסל, בעיקר מי שמעל גיל 40, יש את רגעי היורם ארבל שלו. דוגמאות לא חסר, אבל עוד לפני הציטוטים הבלתי נשכחים היה בארבל - בעיניים שלי, כילד בשנות ה-80 - משהו מעבר לזה. ארבל, עם קול הבריטון והאינסטינקט לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, ידע להוסיף תמיד את ההברקה שהופכת מהלך של ספורט למשהו עם ערך מוסף. הוא נקשר אצלי מהשמיעה הראשונה (במונדיאל 1982 עם פאולו רוסי האגדי) ברגעים בלתי נשכחים, כאלו שהופכים אותך, האוהד הבודד, לחלק ממשהו גדול שאתה חולק עם עוד אלפים. הוא בעיניי היה הדבר האמיתי, מי שלוקח אותך יד ביד אל תוך המגרש. עם הרבה טקס.
אם נשים לרגע בצד את המונדיאלים ואת אליפויות אירופה, שידור ישיר (או "חי וישיר", כפי שנהוג היה לומר אז) של כדורגל ישראלי היה בתחילת שנות ה-80 אירוע מיוחד. בעידן הנוכחי אין כמעט משחק שלא תוכלו לראות בזמן אמת (בעיקר אם תשלמו), אבל באותם ימים, כשאות הפתיחה לקראת שידור חי של הנבחרת או התמודדות כלשהי בגביע המדינה החל להתנגן בטלוויזיה, והמצלמה הייתה עוברת על פני היציעים המלאים באצטדיון רמת גן, התגנבה תחושה של אירוע מיוחד, חגיגי. באותן שניות הייתי מחכה שהשדר יפתח את המיקרופון כדי לדעת עם מי נעביר את השעתיים הבאות, ומקווה לשמוע את ארבל כדי שהחגיגה תהיה מושלמת. כשהוא שידר, הרגשתי שקיבלנו את הטופ, בלי פשרות.
בחודש יוני האחרון חגג ארבל 80, וחלקים נרחבים (מדי) מהראיונות איתו עסקו בטעויות שמתפלקות לו מדי פעם בשידור, בעיקר מאז מונדיאל 2014. אין להמעיט בחשיבות התופעה, וברור ששדר חייב להיות מקצועי ובקיא בפרטים, אבל עצוב לראות את הירידה בקרנו של ארבל, שעדיין יכול לתרום מקסמו ומניסיונו. הלב קצת נחמץ לדעת שבמונדיאל הקרוב לא נשמע אותו, משום שלטעמי הוא עדיין הקול המועדף, בעיקר במשחקים גדולים, שבהם הצופה זקוק לשדר שמביא איתו ערך מוסף מעבר להרעפת סטטיסטיקות ונתוני טריוויה.
מכל מקום, תהא אשר תהא הבמה שבה ימשיך ארבל לשדר - ליגה ספרדית או משחק מקריית שמונה - את הרגעים הגדולים שלו אי אפשר לשכוח. ובזמן שכולם זוכרים את "ככה לא בונים חומה", אצלי זה תמיד יהיה "סנסציה דה לה סנסציה" ו"הכל רועד פה".
לאדם מן היישוב השם ג'ון מוטסון לא מצלצל מוכר, אבל בסוף שנות ה-90 קולו הנעים את זמנם של לא מעט ילדים ובני נוער, לאחר ששדר ה-BBC הוותיק נבחר להוביל את "שידורי" משחק המחשב "FIFA" האגדי.
מוטסון שידר יותר ממאתיים משחקים של הפרמייר ליג ונבחרת אנגליה, ולא בכדי נבחר לשמש הקול שליווה דור שלם, עוד לפני שהמשחק האהוב עבר לפורמטים אחרים וחדשניים הרבה יותר.
ל"שחקנית עבר" כמוני, שבילתה שעות מול המחשב בניסיונות להכניע שחקנים גדולים מהקבוצות היריבות, נדמה היה כי מוטסון, שהוקלט עבור המשחק במשך חודשים ארוכים, התרגש מכל גול שהובקע, כאילו התרחש באמת ולא מבעד למסך המחשב. הוא הכריז תמיד על כל מהלך "מבריק" ובמבטא בריטי כבד ריגש אותנו כשהוסיף "וואו, איזה גול!". מוטסון היה חלק מהקסם שליווה את כל השעות הארוכות, וכאשר "שובץ" שדר אחר למשחק תמיד הייתה מעין תחושת החמצה, כאילו המשחק לא יהיה אותו הדבר.
עבורי, ואני מניחה שעבור לא מעט ילדים אחרים, מוטסון היה חלק משמעותי מחוויית המשחק, שבזמנו היה חוצה גבולות ומגדרים. מי אם לא דניס ברגקאמפ, כוכב ילדותי, הופיע על העטיפה של "FIFA 98". פתחתי את האריזה בחרדת קודש, התחלתי לשחק, ושמעתי לראשונה את קולו הערב, הרגוע ונרגש כל כך של מר כדורגל בריטי.
אף שמדובר לכאורה רק במשחק מחשב, מוטסון ייצג עבורי הרבה מעבר. הוא גרם לי להתאהב עוד יותר במשחק הכדור. בתור אוהדת הפועל שיודעת לא מעט זמנים קשים, אני מרשה לעצמי מדי פעם לדמיין את קולו משדר לי עוד משחק קשה בבלומפילד. מי יודע, אולי איתו נזכה סוף-סוף לשמוע "איזה גול!".
אי של יציבות עירונית | עמר לחמנוביץ על מוטי רוזנבלום
הערוץ המקומי של ראשון לציון היה בתחילת שנות ה-90 בגדר ESPN לילדי השכונות במרכז העיר הישנה. ספקית הכבלים האזורית, "גוונים", העבירה בשידור ישיר את משחקי מכבי ראשון לציון - העולה החדשה יחסית לליגה הלאומית (לפני שזו הפכה ל"ליגת העל") - שבתוך שנים ספורות הפכה למעצמה שקלטה אליה את מיקי-מוטי וזרים מחויבים למדים הצהובים של "כלל ביטוח". בימים החלוציים ההם שיחקה ראשון באולם גן נחום, בצל שלט ענק של צחובוי מאחורי הסל, ובקרבות נגד מכבי ת"א נדחסו עשרות כיסאות כתר-פלסטיק כדי לנצל כל פיסת מקום פנויה באולם.
מה שליווה את ימי הילדות המאושרים הללו היה קולו של מוטי רוזנבלום. כעיתונאי ספורט מעוטר, שהפציץ סקופים ב"מעריב" העוצמתי של שנות ה-70 וה-80, רוזנבלום היה עבור מכבי ראשון הצעירה לא פחות מברקוביץ', מארואסטי ומג'מצ'י - רכש בעל מוניטין מהרמה הארצית, שהגיע לתרום מניסיונו בעיר היין.
רוזנבלום שידר את כל הרגעים הגדולים והקטנים של ראשון ההיא, כולל הסוויפ על הפועל ת"א וסדרת הגמר מול מכבי ת"א ב-1991, הדאנקים העוצמתיים של אנדרה ספנסר המנוח וההגעה המתוקשרת של קווין מגי ז"ל, שהסתיימה במפח נפש ועם חור גדול בתקציב המועדון. הטון המונוטוני של רוזנבלום בשידור אולי לא היה שורד את ימינו, שבהם יציאה מפרופורציה וסופרלטיבים מופרזים הם שם המשחק, אבל בימים ההם, כצרכני ספורט צעירים, הוא היה אי של יציבות, עוגן מוכר עבור מי שמנסה להוכיח את עצמו במגרש של הגדולים. לצד השידורים החיים, הנחה רוזנבלום גם טוק שואו שבועי, "ספורטשואו", שהיה שעה של תענוג עבור עכברי הכדורסל מהשפלה.
מכבי ראשון השתנתה מאז הימים העליזים של תחילת הניינטיז. בעונה שעברה היא אפילו ירדה ליגה, ואת זו הנוכחית תבלה במאבקים מול מעלה אדומים ואליצור שומרון.
מוטי רוזנבלום המשיך בתקשורת בתפקידים אחרים, ובעשור האחרון כיהן כמנכ"ל מועצת העיתונות - עד לפטירתו הפתאומית, והוא בן 75, בחודש מאי אשתקד. עם זאת, הקול שלו לא נדם: לא רק בקטעי הארכיון של מכבי ראשון ביוטיוב, אלא גם בראש של מאות אוהדים שמתגעגעים לקבוצה ההיא ולשידורים המרגשים שלו בערוץ המקומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו