יש רגעים כאלו, שבהם הגאווה הלאומית מציפה ומאחדת את כולנו. ולפעמים רגע שכזה מגיח לחיינו ללא הכנה מוקדמת, וכגודל ההפתעה - כך גם עוצמתן של ההתרגשות והגאווה.
הרגע שבו התבשרנו כולנו השבוע על ההישג המדהים של נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל היה ללא ספק אחד מאותם מעמדים של גאווה מזוקקת. בזכות הרוח הקבוצתית שלהם, בזכות הנחישות, וכמובן בזכות הכישרון שהיה מי שידע לאתר, לטפח וללטש, החל במשפחה וכלה בהתאחדות, באגודות ובמועדונים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, האהבה לכדורגל היא חלק משמעותי בעולמי. גדלתי בבית של אוהבי כדורגל, וגם בניי שלי חיים כדורגל ומלווים בעניין רב ובאדיקות משחקים רבים, בארץ ובעולם. אבל הפעם הלב פועם במרץ לא בגלל הממד האוניברסלי של ענף הספורט המופלא הזה, שמצליח לרגש אותנו - אוהביו - בכל פעם מחדש, אלא משום שהיום אנחנו נהיה שם איתם - בליבנו שעולה על גדותיו.
הנבחרת הזו היא מהמיוחדות שזכינו לראות. אני מביטה בהערכה ובאהדה בתהליך המדהים שעברו הנערים האלה - מהאימונים היומיומיים בארץ ועד לפסגת הטורניר החשוב באירופה. אני רואה איך המאמן אופיר חיים - שהוא שילוב מדהים של נשמה, מקצוענות בלתי מתפשרת, נחישות אינסופית ורגישות מלאת השראה - מדבר על שחקניו, וכמה אמונה הוא נוטע בהם - ומאמין ביכולת האישית והקבוצתית שלהם להצליח ולנצח. אני כמהה שנזכה לעוד ועוד מהערכים האלה בכל תחומי חיינו כאן. רוח הצוות שלהם - הישראלית כל כך - היא שהביאה את ההישג הגדול שהצליח לשמח מדינה שלמה, והלוואי שתמשיך ותביא לנו את הגביע.
כולנו מחזיקים אצבעות לנערים שיילחמו על כר הדשא, כשהדגל, הסמל והעם בישראל נותנים להם רוח גבית. תהיה תוצאת הגמר אשר תהיה, דבר אחד כבר ברור לנו: מבחינתנו הם המנצחים הגדולים בכל מקרה. בזכות המחויבות, בזכות הדרך, בזכות התהליך המרשים, בזכות הישראליות.
אלופים שכמוכם - בהצלחה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו