"למה מי מת" - הפודקאסט שינחם אתכם

כמו בכל שבוע, גל צייכנר אדה שאיבדה את בנה נח לפני כ-5 שנים, בשיח פתוח על הנושא שכולנו פוחדים ממנו, "המוות". השבוע צייכנר אדה מארחת את אילנה שטיין, דיפלומטית לשעבר ומייסדת ארגון "פורצות קדימה" לקידום הנשים, שטיין איבדה את שחר אהוב ליבה, לפני כמעט עשר שנים.
אם קטע הפתיחה והצגת המתארחים הייתה פינה קבועה ככל הנראה היינו נותנים לה את הכותרת "עד כאן החלק הקודר". צייכנר אדה בחום ושנינות יוצאת דופן, נוגעת בשאלות הקשות תוך שיחה קלילה, צחוק מתגלגל ועם ביקורת נוקבת עבור החברה.

"רווקה אלמנה"

שטיין שמחזיקה בלא מעט תארים מספרת על ההגדרה החדשה שנוספה לשמה "אלמנה" מבלי שבכלל רצתה בה. "היינו זוג, הוא רצה להציע לי נישואים, הוא עיצב טבעת בעצמו אבל לא הספקנו להתחתן" תוך כדי תכנון ההצעה, הסרטן הופיע וההצעה התעכבה, הם חיכו לרגע המתאים להתחתן אבל הוא לא הגיע. למרות הסיפור המורכב שטיין מוסיפה בחצי חיוך "קראתי לעצמי רווקה אלמנה".

סיפורה המורכב של שטיין שומט לסתות ומחמיץ את הלב אבל היא לא צריכה רחמים. בשיחה עם צייכנר עדה השתיים מדברות על תחושת התנצלות שעוטפת את מי שאיבד קרוב והצורך הכמעט ניורטי לנסות לנחם את מי ששומע את הסיפור בפעם הראשונה "אני זוכרת את הרגע הסימלי בו הייתי צריכה להתקשר לרב שהיה אמור לחתן אותנו ומצאתי את עצמי מבקשת ממנו שינחה את טקס ההלוויה במקום, אבל החלק הדפוק ביותר היה שהרגשתי לא נעים שאני מבאסת אותו". בשיחה קולחת, צחוק מתגלגל והרבה בדיחות שנונות מצליחות השתיים להראות שגם כאשר המציאות עגומה, לא צריך להתבייש או להסתתר מאחורי האבל ויחד עם זאת, החברה צריכה להיות יותר רגישה בתגובותיה.

את חוזרת להיות רווקה?

בימינו "זוגיות" הוא תחום שהפך למטרד עבור רבים אך לעולם אין אנו יודעים מה הסיבה של כל אדם. צייכנר אדה ושטיין עומדות על תחושת הבדידות שמגיעה לפתע, בלי הודעה מוקדמת ומתי זה נכון לעודד ואם בכלל. שטיין מספרת על רגעים בהם אנשים אומרים דברים הא במקום "הייתה מישהי שאמרה לי, תגידי איך בחורה כמוך אין לה מישהו?" בעוד שהיא בעצם מנסה לשאול "מה דפוק אצלך?" ואת מוצאת את עצמך כנציגה של כל הרווקות. בתור הסופר וומן של כל הרווקות, רוצה לענות לה משהו שיגרום לה להפסיק עם השאלה הזו, לנצח. אני עונה לה "כי הוא מת"

בשביל מי באים המנחמים?

בהמשך מספרת שטיין על הפקת ההלוויה. סיפור שרק מהשם שלו ניתן להבין שמדובר באירוע לא שגרתי. אירוע ההלוויה שבדרך כלל מתקיים בסמוך למות המנוח התנהל קצת שונה בסיפור של שטיין. היא מספרת על ההתעסקות המשונה סביב האוכל, התפקידים וזמני הנאומים מה שהפך להפקה של ממש. אם כי הדבר לא מאוד מפתיע כאשר סוקרים ברפרוף את קורות החיים של שטיין, שכן היא אישה אמביציוזית שלא מוותרת לעצמה גם בזמנים שזה בסדר לשחרר. בתגובה לכך שואלת אותה צייכנר אדה בצחוק מתגלגל "זה לא התפקיד בכלל של המנחמים להביא את האוכל?" כשמדובר באירועים מסוג זה לא ברור איך כל אחד צריך להגיב ולפעול אבל מה שבטוח, הומור זאת דרך לא רעה בכלל.

בסוף השיחה מוסיפה שטיין "אם יש דבר שלמדתי מכל הדבר הזה, שאפשר להיות עם אנשים ולשתוק וגם לדעת שזה בסדר לדבר על המקומות הכואבים גם בהומור "