"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

צ'מברליין, ביידן - והאופציה הצבאית

גם אם ביידן יעדיף לדבוק בבדלנות, ייתכן שדווקא דעת הקהל האמריקנית תלחץ לשנות את עמדתו: בסקרי דעת קהל בחודשים האחרונים ניכרת עלייה בתפיסת האיום הנשקף מצד רוסיה

,עודכן
0השמעה
ביידן, צילום: אי.פי.אי

עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה נשמעו תדיר בתקשורת קולות המשווים בין מדיניותו של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ביחס למשבר, לבין פייסנותו של נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי ערב מלחמת העולם השנייה, כלפי גרמניה הנאצית. אלא שהאילוצים שניצבו בפני צ'מברליין בשעתו היו מורכבים לאין שיעור מאלו הניצבים בפני ביידן כיום, בבואו לעצב את התגובה האמריקנית ביחס לתוקפנותה הנמשכת של רוסיה.

למעשה, מצבה הכלכלי, האסטרטגי והצבאי של בריטניה דאז לא אפשר תגובה צבאית כלפי סיפוח חבל הריין ולאחר מכן חבל הסודטים. לבריטניה גם לא היו בעלות ברית פוטנציאליות: ארה"ב הדירה עצמה מכל עיסוק בעניינים אירופיים, ולאורך מרבית שנות ה־30 שררה עוינות הדדית בין בריטניה לברית המועצות. אולם מעל לכל - הפייסנות הבריטית שיקפה את הלכי הרוח הפציפיסטיים במדינה, שחוותה את מוראותיה של מלחמת עולם וגמרה אומר "לא עוד".

ניכר כי אצל צ'מברליין הפייסנות היתה כורח, אולם אצל ביידן היא בהחלט אינה מחויבת המציאות. בשבועות האחרונים חוזר הנשיא בנאומיו על כך שארה"ב לא תשלח חיילים אמריקנים להגן על אוקראינה. ניתן להבין עמדה זו על רקע העובדה כי רק לפני כמה חודשים הגיעה לסיומה המעורבות האמריקנית הממושכת באפגניסטן, שגבתה מחיר כבד מהאומה האמריקנית בדם ובכסף. אולם מעבר לנזק ההרתעתי הטמון בהצהרות מסוג זה, מדובר בהתחייבות שלא בטוח שארה"ב תוכל להרשות לעצמה לקיים. בשלב זה ראוי בהחלט למצות תחילה את הסנקציות הכלכליות, ההולכות ומחריפות. אולם בד בבד, יש להכין את הקרקע למעורבות צבאית אמריקנית במסגרת נאט"ו, הן מבחינת פריסת כוחות והן מבחינת דעת הקהל, למקרה שהסנקציות והלחץ הבינלאומי ייכשלו.

סביר להניח שהמשך קיפאון במשא ומתן מול אוקראינה, בשילוב לחץ הסנקציות, הלגיטימציה הפנימית הרעועה ברוסיה למלחמה והמשך דמורליזציה הולכת ומבעבעת לנוכח הישגים מעטים של הצבא הרוסי - יהפכו את פוטין לנואש יותר להביא להכנעת אוקראינה כדי להיחלץ בכבוד מהבוץ. בימים האחרונים נשמעות אזהרות כי לא יבחל בשימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, וניתן לראות בהשתלטות הרוסית על תחנת הכוח הגרעינית בדרום־מזרח אוקראינה איתות לכך.

גם אם ביידן יעדיף לדבוק בבדלנות, ייתכן שדווקא דעת הקהל האמריקנית תלחץ לשנות את עמדתו. באופן מסורתי, ככל שהאיום הנתפס גבוה יותר - כך גוברת התמיכה הציבורית בפעולה צבאית כדי למגרו. בסקרי דעת קהל בחודשים האחרונים ניכרת עלייה גוברת בתפיסת האיום הנשקף מצד רוסיה לאינטרסים החיוניים של ארה"ב. נוסף על כך, לקחי ההיסטוריה מלמדים כי אירועים מרובי נפגעים חוללו זעזוע בדעת הקהל והובילו לעלייה חדה בתמיכה בתגובה צבאית. יש לקוות כי אירועים כאלה לא יהיו מנת חלקה של אוקראינה, אולם על ממשל ביידן לשנות דיסקט כדי להיות מוכן לתרחיש שיחייב התערבות צבאית. אם לא יעשה כן - ההיסטוריה תשפוט אותו בחומרה רבה יותר מאשר את צ'מברליין כיום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר