שתי שורות של שקיות שחורות

את הבוקר הזה אני זוכר היטב. אחרי פעילות קשה ואינטנסיבית בגזרת רמאללה יצאנו לאימון - קצת כדי להשתחרר, קצת כדי להתאמן. אבל אז הגיעה הבשורה: פיגוע קשה בוואדי חרמיה, יש מלא הרוגים ואין לפלוגת המילואים שנמצאת במקום סד"כ, חלק נהרגו, חלק יוצאים להלוויה. לכן צריך להתארגן מהר-מהר ולהחליף את הפלוגה שחטפה עכשיו פיגוע שהיא לא תשכח, ובעצם כל עם ישראל.

עלינו על טיולית מאזור ים המלח למוצב שנמצא במורדות היישוב שילה שבבנימין. הש"ג פתח את השער. ירדנו. ראיתי אותו, גבר קצת מבוגר עם שיער לבן, ולצידו שני מילואימניקים, אחד מהם עם כרס, מנסים להחזיק אותו והוא צורח: "אתם לא תגידו לי להירגע! אתם לא תגידו לי להירגע, אלה החברים שלי!".

אני זוכר את הסיטואציה הזו כאילו התרחשה לפני רגע. אני מעלה אותה עכשיו על הכתב ושומע באוזן את הצרחות שלו. הלוואי שהייתי יכול לפגוש אותו היום ולומר לו שהוא גבר שבגברים. שיבכה, שלא יפסיק. זכותו, הוא איבד את החברים שלו. ולא חבר אחד. שבעה.

משמאל לשער, על הרצפה, שתי שורות של שקיות שחורות. לא יודע כמה היו שם. אולי שבע גופות? אולי כל העשרה? ואני, מה אני בכלל? ילד קטן בן 20 שחזר לפני כמה שבועות מקורס מ"כים, שצריך לאסוף עכשיו את החיילים ולהתארגן כדי ללכת למחסום. כן, אותו מחסום שכמה שעות לפני כן נשפכו בו נהרות של דם.

הגענו בשעות ערב למחסום, עדיין אור. מאיפה המחבל הגיע? משם ממול. בואו נעלה לראות. עץ זית עבה היה שם, כבר ניקו או לקחו את תרמילי הירי. לא נותר זכר למה שהתחולל שם. הבטנו לכיוון המחסום ואמרנו לעצמנו שמה שעשה המחבל זה קלי קלות, ירי בחסות העצים, ההד שיצר הוואדי והמיקום הגבוה של המחבל נתנו לו יתרון עצום. עד שהגיעה משאית עמוסה בצעצועים. "תפרוק הכל", אמרנו לו לפלשתיני. זו היתה התקופה וזו היתה ההוראה. צעצוע-צעצוע בדקנו. לימים, ואחרי השחרור שלי מגדוד דוכיפת, המקום שהיה לי לבית שלוש שנים וחצי, הצליחו חיילי הגדוד לתפוס את המחבל מוואדי חרמיה. תאאר כאיד קדורה חמאד. נסגר מעגל. סוג של.

הכותב שירת כמ"כ בפלוגת מסלול ביחידת דוכיפת בעת פיגוע הירי בוואדי חרמיה שהתרחש ב-3 במארס 2002