באמצע השבוע שעבר, בעוד המשבר באוקראינה בשיאו, התפנה שר ההגנה הרוסי סרגיי שויגו לבקר בדמשק. הוא צפה בתרגיל ימי שערכו הרוסים לחופיו המזרחיים של הים התיכון, סקר מטוסי קרב מתקדמים, שהציבו לראשונה על אדמת סוריה, ופגש בבן החסות בדמשק, הנשיא בשאר אל־אסד.
בביקור של שויגו בסוריה לא היה כדי להרגיע איש במערב. הרי הצבא הרוסי יכול לפלוש לאוקראינה גם בלא שר הגנה, שאחרי הכל הוא פקיד שצמח במערכת הביורוקרטית הרוסית בלא רקע צבאי. ובכל זאת, הביקור שלו בסוריה אינו משולל הקשר, ויש בו כדי להעיד כי בעיניה של רוסיה אין מדובר במשבר נקודתי בינה לבין קייב, אלא בעימות כולל למול המערב לאורך חזית המשתרעת מן הים הבלטי ועד לים סוף, אם לא הרבה מעבר להם.
ישראל מוצאת עצמה רוקדת על שתי חתונות - מצד אחד מצהירה על מחויבותה לבעלת בריתה ארה"ב, ומצד אחר נזהרת בכבודה של מוסקבה ושל נשיאה. אין פלא שבירושלים חוששים מפני השלכותיו של המשבר באוקראינה על המזרח התיכון. הרי לאורך העשור האחרון הפכה סוריה לזירת פעולה צבאית עיקרית עבור הרוסים, שנועדה, בדיוק כמו במקרה של אוקראינה, להוכיח כי רוסיה שבה להיות מעצמה עולמית נחשבת, וכי היא יכולה לקדם את האינטרסים שלה למרות התנגדותו של המערב, ולזכות בהישגים במשחק השחמט העולמי.
עד כה, יש להודות בסיפוק, הצליחה ישראל להכיל את המתח המובנה בין הנוכחות הרוסית בסוריה לבין ההכרח לפעול על אדמתה של מדינה זו, כדי לדחוק את רגליה של איראן ממנה - כל זאת תוך קבלת אור ירוק, או לכל הפחות מהבהב, מהרוסים.
אמת, המשבר באוקראינה ממקד את תשומת הלב של העולם, ובראש ובראשונה של הרוסים, במזרח אירופה, אבל רוסיה גדולה דייה כדי לפעול גם בזירות נוספות. רוסיה מנצחת, אך גם מנוצחת - או לכל הפחות כזו שחשה שלא יצאה מן המשבר עם ידה על העליונה - עשויה להתפתות לנסות למקסם הישגים ולהרחיב השפעה, ולחלופין, לחפש פיצוי גם באזורנו שלנו. ישראל אינה בהכרח על הכוונת. קודמים לה הטורקים והאמריקנים המקימים נוכחות צבאית משלהם על אדמת סוריה, וממילא מצויים בחיכוך מתמיד עם הרוסים.
אבל מוסקבה עשויה לדרוש עתה מישראל לחדול מלפעול בסוריה ולפגוע במשטרו של בשאר אל־אסד. ולבד מכך, נוכח המשבר ביחסים עם וושינגטון, עשויים הרוסים להדק את שיתוף הפעולה שלהם עם סין, ומה שחשוב יותר - גם עם איראן, בבחינת "אויבו של אויבי הוא ידידי". לכך משמעות קריטית ערב החתימה הצפויה על הסכם גרעין חדש עם טהרן, ונוכח התוקפנות של האיראנים במסגרת מאמציהם לבסס לעצמם אחיזה בכל רחבי המזרח התיכון.
ישראל אינה צד למשבר במזרח אירופה, וממילא אין בידה לעשות דבר כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו. היא צריכה לדבוק במדיניות זהירה ומאוזנת, ובד בבד לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה. בכך, יש לקוות, ייחסך ממנה התענוג המפוקפק של תשלום החשבון עבור משבר שאין לה עימו דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו