המאבק בנזקי החינוך של הקורונה - השקעה עתידית

שנתיים לאחר שהקורונה פרצה לחיינו, צוותי החינוך - מורים, גננות וסייעות במסגרות לגילי 6-3 ומחנכות־מטפלות לגיל הרך - שחוקים לגמרי. חלקם אף עזבו את המקצוע. במקביל, אנו מוצפים בפרסומים על הפגיעה בילדים ובבני נוער - מהקשיים בלמידה דרך הזום, דרך העלייה החדה בבעיות רגשיות שהמסגרות לא מסוגלות לתת להן מענה, ועד הנשירה הסמויה של רבבות תלמידים. המערכת נמצאת במשבר שחייב להיחשב מצב חירום לאומי. ובדיוק כפי שמערכת הבריאות קיבלה חיזוק משמעותי, גם אם לא מספיק, בתקציבים ובתקנים בשנתיים האחרונות - כך חייבת הממשלה כעת להשקיע בחיזוק מערכת החינוך.

הדגש צריך להיות על ילדי הגיל הרך. אלה שרק עכשיו נכנסו תחת כנפי משרד החינוך, אך המסגרות שבהן הם לומדים מצויות בקריסה של ממש, ורבות מהן נסגרו לאחרונה או עומדות בפני סגירה. כל מפעילי המסגרות, הפרטיות והמסובסדות כאחד, מדווחים על נטישה מאסיבית של כוח אדם ועל קושי עצום לאייש צוותים חדשים. וכשהמסגרות נסגרות והצוותים נוטשים, הסובלים העיקריים הם הפעוטות. העובדה שהם לא יכולים לבטא את מצוקתם במילים לא צריכה להשכיח מאיתנו את מה שהוכיחו מחקרים כבר מזמן: הגיל הרך - מלידה עד 3 - הוא הרגיש והקריטי ביותר להתפתחותו של האדם, בכל ההיבטים. לכן נדרש היפוך פרדיגמה: דווקא בתקופה הזאת של החיים צריך להשקיע במיוחד בחינוך ובטיפול איכותי לילדים.

לכן טוב עשתה הממשלה כשהעבירה לאחרונה את האחריות לגיל הרך למשרד החינוך, אבל עם האחריות - צריך גם לבוא כסף. והרבה. רוב התקציב ל־2022, התבשרנו בימים האחרונים, יוקצה להכשרת 10,000 מחנכות־מטפלות שכבר עובדות במסגרות. המספר הזה גבוה פי 25 ממספר המחנכות - 400 בשנה - שהוכשרו במימון ממשלתי בעשור האחרון. זוהי סנונית ראשונה מבשרת טובות - בעיקר במציאות שבה 80 אחוז מנשות הצוותים במסגרות לפעוטות לא עברו אפילו יום הכשרה אחד לתפקידן - אבל זו רק ההתחלה.

הכשרה מקצועית היא אחד הנושאים הקריטיים שיש לטפל בהם בתחום החינוך לגיל הרך. לא צריך לחפש בפנס כדי לראות את הקשר ההדוק בין המחסור האקוטי בכוח אדם וקריסת המעונות, לבין היעדר הכשרות שמובילות לשכר ראוי ומספקות כלים להתקדמות מקצועית ולסיפוק אישי.

חינוך איכותי, לכל הגילים, מצריך תקציב של מיליארדים. אם הממשלה מבקשת להילחם בקורונה החינוכית, שפגעה בפעוטות, בילדים ובנוער, אסור לה לבזבז יום אחד נוסף: היא חייבת להכניס את היד לכיס, ולהשקיע בשיקום המערכת ובבניית עתידו של הדור הבא.