פרשת תוכנות הריגול: דאגה חוצת מחנות

השימוש בתוכנות הריגול על ידי המשטרה, והטענה ש"הפרקליטות לא ידעה", הם בסדר גודל של פרשת קו 300. הדמיון רב, אך ספק אם קיימת היום עיתונות אמיצה שתיאבק לגילוי האמת במלואה. ספק אם ייווצר הלחץ הציבורי הראוי לגודל השעה. וספק גדול אם אנשי רוח ומובילי דעת קהל מימין ומשמאל ישכילו להתעלות מעל למחלוקת האידיאולוגית הרגילה ביניהם, ויתחילו לפעול ביחד למען קיומו של משטר דמוקרטי.

בפרשת קו 300, בקצרה, לאחר שחיילי סיירת מטכ"ל השתלטו על אוטובוס חטוף ולכדו שני מחבלים בחיים, נתנו ראשי השב"כ הוראה להורגם כשהועברו לידיהם. כשהמידע דלף, אנשי השב"כ מסרו עדויות שקר וניסו להטיל את האשמה על הצבא. רק לאחר שהובטחה חנינה מראש לבכירי השב"כ וליועצים המשפטיים, הוקמה ועדת חקירה והחל המסע לחשיפת האמת.

והיום? תחילה נחשפה פרשה שנקראה, שלא במקרה, "פרשת NSO" או "פרשת פגסוס", וזאת כדי להטיל את האשמה על החברה עצמה, או על הפיתוח הטכנולוגי. אחר כך עלתה השאלה אם התוכנה היתה בידי המשטרה, ואם נעשה בה שימוש נגד אזרחי ישראל. הכחשת המשטרה הראשונית הפכה בתוך זמן קצר ל"טעות", כשהתברר שנעשה שימוש בתוכנה נגד "אזרחים תמימים" - בין שכאלו שלקחו חלק בהפגנות, או אחרים שהובלו לחדר החקירות להעיד נגד נתניהו. עוד התברר שבישראל יש יותר צווי האזנות סתר שניתנים באישור בית המשפט, מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. וכן, נמשך הדיון השגוי הכורך את השימוש בתוכנת הריגול בחוק האזנות סתר, בשעה שאין כל סמכות, באף חוק, להשתמש בתוכנה ששואבת את כל המידע מהסלולרי.

וכמו בפרשת קו 300, כדי לא לתת לשאלות הנכונות לבעבע וכדי להסיט את האש מן האחראים, הוקמה במהרה ועדה חקירה על ידי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. ועדה שתפקידה לחקור (רק) את התנהלות המשטרה; שתקופת הבדיקה שלה הוגבלה לשנתיים (כדי להוציא את תקופת חקירות נתניהו ואת תקופת כהונתו של המפכ"ל אלשיך, שעבר מהשב"כ למשטרה); ושבראשה עומדת נציגת משרד המשפטים, שעננה כבדה מרחפת מעל התנהלותו. כך מבטיחים שהשאלה הבסיסית - מניין הגיע האישור לשימוש בתוכנה נגד אזרחים מלכתחילה - תישאר בחוץ.

אנו, החתומות מעלה, חלוקות לגבי לגיטימיות השימוש בתוכנות הריגול והמעקב נגד הפלשתינים מסיבות שמוגדרות כביטחוניות, אך תמימות דעים לגבי הסיכון הענק שהפרשה הזאת חושפת כלפי אזרחי ישראל.

שני אלמנטים הובלטו במסגור האירוע: הראשון, הניסיון לתאר זאת כדבר שקרה "רק" בחקירות אחד מעדי משפט נתניהו. והשני, הניסיון לטעון כי הפרקליטות והיועמ"ש לא ידעו. לא בכדי. כך מחנה השמאל, שהיה ידוע במלחמתו למען זכויות אדם ואזרח, שמע את המילים "בנימין נתניהו" ומייד החזיר את אטמי האוזניים וטמן ראשו עמוק בחול. ואילו מחנה הימין, שהביע אמנם זעזוע רב, ייחד את התנגדותו אך ורק להשפעת המעשים הבלתי דמוקרטיים על משפט נתניהו (שבדיקתו אכן נדרשת).

התרגיל הצליח. הפרד ומשול קלאסי. השמאל והימין ידאגו כל אחד רק ל"אנשי שלומם", וחשיפת הנזק העצום לזכויות אזרח, נחקרים ונאשמים - תמתין למועד אחר.

האירוע הזה גדול הרבה יותר מסך חלקיו. החיבור שלו רק למשפט נתניהו מחד ורק למשטרה מאידך, אינו מקרי. יש המנסים להקטין את ממדיו. בתגובה, חייבת לצאת קריאה חוצת מחנות לבטל את ועדת החקירה "העצמית" שהוקמה, ולהעביר לאלתר את הבדיקה לכנסת ישראל. הכנסת, הריבון המפקח על הרשות המבצעת, צריכה להקים ועדת חקירה עצמאית עם נציגי כלל סיעות הבית, וממצאי בדיקתה חייבים להיות גלויים לציבור.

את הטור הזה אנו כותבות יחדיו, שתי אקדמאיות מימין ומשמאל, כי זהו רגע היסטורי, שהתפתחותו תשפיע על אפשרות קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, לא פחות.