"פלורידה פתוחה", הכריז המושל רון דה־סנטיס. במדינה שלו אין יותר חובה לעטות מסיכות, וילדים שנחשפו לחולי קורונה מאומתים לא נכנסים עוד לבידוד. בזמן שבניו יורק עומד מישהו בכניסה לכל מסעדה או תיאטרון ובודק שהנכנסים מחוסנים, בפלורידה אפילו הנהלת האן.בי.אי לא הצליחה לכופף את המושל: על פי הנחיית מינהלת הליגה, כל צופה שיושב בקרבת הפרקט חייב להיות מחוסן ולעטות מסיכה, אבל השבוע, במשחק בין הוויזארדס לבין המג'יק באורלנדו, ישבנו במקום שממנו יכולנו לראות כל טיפת זיעה של דני אבדיה אבל אף אחד לא ביקש לראות תעודת חיסון.
בגל הקורונה הראשון, המדיניות של דה־סנטיס הביאה לכך שבפלורידה היו הכי הרבה חולים בארה"ב. ההחלטות שלו נראו חסרות אחריות, פזיזות ובעיקר פוליטיות, והמטרה היתה להוכיח שהוא יותר טראמפ מטראמפ ולהכין את התמודדותו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2024. אבל עם כל הפופוליזם שלו, דה־סנטיס הצליח גם להפוך את פלורידה למדינה שהתאוששה כלכלית הכי מהר בארה"ב, ובעיקר עשה מה שכמעט אף מנהיג בעולם לא עשה בנוגע למגיפת הקורונה: לקבל החלטה, קיצונית ככל שתהיה, ולעמוד מאחוריה לאורך כל הדרך.
מושלים אחרים זיגזגו, ניסו ללכת בין הטיפות. למשל לארי הוגן, מושל מרילנד, רפובליקן שהיו מי שסימנו אותו כמי שיכול להתמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית בבחירות הבאות. הוגן הבין שעמדותיו הימניות בנושא הקורונה מתנגשות עם עמדתם של מרבית תושבי מרילנד הסופר־דמוקרטית, ולכן הוא אפשר לכל מחוז להחליט בעצמו איך ומתי לסגור את בתי הספר. התוצאה היא שבמחוז אחד בתי הספר סגורים, בשני התחילו לחלק לילדים בדיקות קורונה ביתיות ומסיכות N95, ובמחוז נוסף מחליטים מהרגע להרגע איזה בית ספר ייסגר. כאוס מוחלט.
ישראל אינה שונה מארה"ב במובן הזה: בכל יום מתקבלות החלטות חדשות, הציבור מבולבל ואיש אינו יודע מה יילד יום. בשבוע שעבר כל העולם היה אדום, השבוע הוא כבר לא. אז או שהקורונה פסה מן העולם, לפחות נכון לעכשיו, או שמישהו נבהל מההחלטות של עצמו.
על פניו, נראה שראש הממשלה נפתלי בנט החליט לפתוח את ישראל. לא לסגור בתי ספר, לא לסגור את השמיים. אבל במקביל הממשלה ממשיכה להזהיר מקטסטרופה ולספר שהמדינה עומדת בפני אסון. הקול קול ניו יורק, אבל הידיים ידי פלורידה.
לכל החלטה יש מחיר. מנהיגות מחליטה ומקבלת אחריות. אם סגרת הכל, תהיה מוכן לכך שיש לזה השלכה מיידית על הכלכלה ועל הנפש. אם אתה רוצה לפתוח - פתח, רק תהיה מוכן לספוג ביקורת וכן, גם לכך שזה עלול לעלות לאנשים בבריאותם.
הכי גרוע זה לרקוד טנגו עם המציאות ועם תחושת הביטחון של האזרחים. גם ככה הקורונה גרמה לתחושת חוסר אונים. הרבה דברים רעים וקשים ניתן לומר על רון דה־סנטיס, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא עמד איתן מאחורי המדיניות שלו - לטוב ולרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו