תקפו, הפציצו והשמידו - אך שוב חוזר פזמון התבוסה

שנתיים וחצי עורבים שחורים "הסבירו" שיש להוריד את הראש ולא להשיב מלחמה שערה.

דעתם נדחתה והיכינו באויבים שלנו כולם. אבל ספגנו מתקפות ואבידות, והסכנה הקיומית עודנה מרחפת. לכן עכשיו הם אומרים באיזו שביעות רצון חולנית ומופרכת: אז תקפתם, פוצצתם, השמדתם ו... הובסתם.

"מנהיג הימין" הנודע נפתלי בנט התלונן על ביצועי ישראל במלחמה. הוא התפתה לסברה היחצ"נית האפלה שהוא יוכל להפיק מזה תועלת אלקטורלית.

בתחילה, כשהנגב המערבי היה חרֵב והעלה עשן והפעימות עדיין לא הוסדרו בלבבות, נאמר לנו שזוועות 7 באוקטובר מעידות שכבר הובסנו, ועכשיו רק נותר להחזיר את החטופים בכל מחיר וללקק את הפצעים. שום הערכה אחראית של צורכי הביטחון החיוניים של ישראל לא היתה בטענות האלה, רק חוסר אחריות וקוצר ראות.

זו היתה עמדה פתולוגית, מודרכת בשנאה פוליטית עזה וקשה כשאול, שנמשכה חודשי מלחמה ארוכים. רוב גדול מהציבור משמאל ומימין דחה ודוחה אותה, אבל היא התמידה בנוכחות עיקשת בתקשורת הישראלית, מפני שקיימו אותה רגשות פרועים של פחד, קנאה, סלידה עצמית ואובדן עצות, והיא תוגברה בחרדת "לשעברים" ביטחוניים מהיחשפות חדלונם רב השנים ומקצועיותם העלובה.

התבוסתנות הזאת צצה בכל צומת עיקרי במלחמה, ועימה המלצות מהגיהינום: את רוצחי חמאס להחליף ברוצחים־לעתיד של הפת"ח; להותיר את ערוץ מצרים־חמאס פתוח ולא לגעת ברפיח; להשלים עם שאיפת ממשל ביידן לבלום התרחבות ל"מלחמה אזורית" ולא לצאת למבצע "פזיז" נגד פיקוד חיזבאללה והנהגתו, קל וחומר לא ל"מלחמת עולם" נגד ראש התמנון האיראני.

התכנים משתנים, ולפעמים גם סותרים, ואותם אנשים אומרים דבר ואחר כך את היפוכו, וחרוז אחד קושר אותם: אל לה לתולעת יעקב להתיימר להיות גור אריה יהודה. הם לא יודעים שבדרכנו לגבור על האויב, נהיה גם תולעת חותרת לאט כשצריך וגם ארי מסתער כשאפשר.

עכשיו, בשלב קריטי מול איראן, שאחריתו אינה ידועה, התבוסתנות עטופה לעיתים בשיח טכני מניפולטיבי שקשה לציבור לעקוב אחריו, ואז מגיעים ל"שורות תחתונות" מיואשות ומייאשות: במבצע "עם כלביא" נכשלנו, ולכן יצאנו ל"שאגת הארי", וגם בו ניכשל; או שבעצם המצב לא היה קריטי, לא לפני המבצע הראשון ולא לפני הנוכחי; או שהמצב האסטרטגי החמיר בעקבות מסעי ההפצצות של ארה"ב וישראל, שכן המשטר האסלאמיסטי יעמוד בכל מכה שהן יכו בו – כביכול הוא חסין ונצחי – והוא יחזור ביתר נחישות לתוכנית להשמיד את ישראל.

ולעיתים מקפלי הברכיים האלה פשוט מצביעים על השתמרות חמאס בשטח שליטתו המצומק ועל הישרדות חיזבאללה, ולוּ מוחלש לפי שעה, בתור הוכחות שאין טעם להילחם. הכל אבוד מראש, שכן הפטרונית האיראנית תשרוד ועימה הם יחזרו לאיים עלינו. השקרים המניפולטיביים משתנים, וסותרים זה את זה בלי בושה, כי תכליתם אחת – לטפח חולשת ידיים ורפיון שכל, כדי לעלות לשלטון "הודות" לכישלון ישראל.מול ההתרוצצות המוטרפת הזאת נדרש שיקול דעת קר.

אכן, הסרת האיום לאורך זמן מצריכה הפלת המשטר. זה אפשרי, אך לא מובטח. משטרי רשע נפלו וייפלו. יש מה לעשות לשם הפלתם. נשיא ארה"ב רייגן, למשל, הצליח להפיל את הקומוניזם הרוסי בתהליך שהתחיל לפני כהונתו ונמשך אחריה. אם טראמפ־נתניהו יפילו את המשטר באיראן, זה ייעשה בעקבות מאמצים ארוכים. ואם ישרוד המשטר, נהיה חייבים להמשיך במאמצים, עד נפילת האויב הזה של ישראל והאנושות.

כך או כך, ברור שיש להכות באיראן כל אימת שהיא חוזרת לנתיב הג'נוסייד הגרעיני־בליסטי. מבצעי ישראל וארה"ב סימנו את הדרך. מבחינה זו הם כבר עכשיו הצלחה גדולה.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן־גוריון