בוקר אחד גילו האירופאים תופעה מטרידה: גברים צעירים לבשו מכנסיים צהובים, אפודה צהובה וז'קט כחול ונטלו את נפשם בכפם. זה היה אחרי 1774, כשפורסם הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" מאת הסופר הגרמני יוהאן וולפגנג גתה. גיבור הרומן, ורתר, הוא צעיר אבוד ומבולבל שמתאהב נואשות באישה מאורסת, וכשהוא מבין שאהבתו חסרת סיכוי - הוא מתאבד, לבוש בבגדים הנ"ל.
בעקבות הגל המדאיג של מתאבדים צעירים שחיקו את ורתר נטבע המושג "אפקט ורתר", המתאר כיצד לאחר פרסום של מעשה התאבדות, הדבר נותן דחיפה לאנשים ששוקלים צעד זהה ועד כה נמנעו מלעשותו.
בכל פעם שמתאבד אדם - בעיקר אם הוא מפורסם, וככל שהדבר מלווה בעיסוק תקשורתי אינטנסיבי במתאבד ובסיבות למעשה - מגיעים לאחר מכן מתאבדים נוספים. כמה דוגמאות מהשנים האחרונות: לפני כמה שנים אירע באחד מבתי החולים הגדולים בארץ רצף התאבדויות של אנשי צוות; אחרי התאבדותו של הבדרן דודו טופז עלה מספר ניסיונות ההתאבדות ב־24 אחוזים; וכך גם לאחר ההתאבדות המפורסמת של מוחמד בועזיזי, שהצית את האביב הערבי בתוניסיה.
כשרוצים לדבר על התאבדות, ובוודאי כשעושים את זה בתקשורת, חייבים לנהל את השיח מתוך הבנה שהוא עלול לתת תחושה של לגיטימציה ו"עיתוי נכון" לאנשים שעדיין איתנו, בין החיים, ושוקלים את המעשה הנורא. יש לנו אחריות כלפיהם, כלפי המשפחות שלהם, כלפי כל אלו שעלולים להיפגע מההתאבדות של אדם נוסף.
אי אפשר שלא לדבר על חיים ולדר. הסיפור שלו חשוב, ושובל הנפגעים הארוך להחריד שהשאיר אחריו מצדיק עיסוק מעמיק בפרשה. אבל האם אנחנו באמת צריכים לשמוע בדיוק איך התאבד, ואיפה, ואיך הגיבו כולם להתאבדות, ומי בא להספיד בלוויה ומי אחראי להתאבדות? וכשאישה צעירה הולכת בעקבותיו, גם בה צריך לדוש ולהדגיש כמה המעשה שלה מובן?
ההלכה היהודית קובעת, במקור, כי מי שמתאבד מוציא את עצמו מהקולקטיב שנקרא עם ישראל - עד כדי כך שצריך לקבור אותו מחוץ לגדר. עם השנים חל ריכוך ביחס ההלכתי למתאבדים, בעיקר מתוך רצון לאפשר למשפחה לקיים את מנהגי האבלות כפי שעושה כל משפחה שאיבדה את היקר לה. הרעיון הזה - לגזור את היחס למתאבד מתוך האחריות למשפחה ולחברה שהותיר מאחור - צריך להיות נר לרגלינו.
ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בהסתדרות הרפואית, כתב פעם בעקבות אחת הפרשות את כללי האצבע בהתייחסות הציבורית אחרי התאבדות: יש להימנע מפרסום תמונת המנוח, שיטת ההתאבדות או מקום המעשה. אלה פרטים שעלולים לא רק לעודד את המקרה הבא, אלא גם להכניס רעיונות מסוכנים לראש; רצוי להימנע משימוש במילים "סנסציונית" ו"דרמטית" בתיאור ההתאבדות. האדרת המקרה יוצרת תחושה שהקורבן הוא גיבור; יש להימנע מתיאור נסיבות המקרה, למשל "אהבה נכזבת" או "קורבן להתעללות", כי תיאור שכזה נותן גושפנקה עבור מי שחווה אירוע זהה לשים קץ לחייו.
כל אדם הוא עולם, ויש לנו אחריות. בואו נוודא שהשיח שלנו לא דוחף את המתאבד הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו