כך יורדים לטמיון כל הישגי צה"ל במלחמה

בשבוע שעבר מלאה שנה להסכם הפסקת האש עם חיזבאללה, שהביא לסיומה את המערכה בגבול הצפון שבה פתח נגדנו ארגון הטרור הלבנוני-שיעי ב-8 באוקטובר 2023, יום לאחר שהחלה מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס.

במהלך המלחמה בצפון, ובמיוחד לקראת סופה לאחר שישראל התאוששה וחזרה לעשתונותיה, הפליא צה"ל את מכותיו בארגון חיזבאללה, חיסל את מנהיגיו ומפקדיו הבכירים וגם נטרל חלק גדול מיכולותיו הצבאיות. וכך נמוג כלא היה החשש מפני אותם 180 אלף הטילים שהארגון החזיק ברשותו ושעלולים היו, כך חששו בישראל, לשתק את החיים במדינה ולגרום לאלפי הרוגים.

אלא ששנה לאחר שהושג הסכם והמלחמה הסתיימה, מתברר שבלבנון כמו בלבנון, לא קרה דבר. ארגון חיזבאללה עודנו ניצב על שתי רגליו, ולמרות המכות שספג הוא שומר על מעמדו בקרב בני העדה השיעית במדינה ואף פועל בנחישות לשקם את כוחו ומסרב להתפרק מנשקו.

החטא הקדמון הוא כמובן בהסכמתנו לחתום על הסכם מפוקפק שברור היה לכל מי שעיניו בראשו - וכאלו לא נמצאו למרבה הצער לא בהנהגה המדינית ולא זו הצבאית בישראל - שלחיזבאללה אין כל כוונה לקיימו, ושלממשלת לבנון אין כל יכולת או רצון לכפות אותו על ארגון הטרור השיעי.

אבל מאז חלפה שנה, ואף שצה"ל מבצע מבצעי מב"ם מרשימים נגד פעילי שטח של הארגון, מתברר שאין בהם די כדי למנוע את שיקומו של הארגון וגם לא לחסל את מה שנותר מיכולותיו הצבאיות. מבחינה זו, חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה טבטבאי בשבוע שעבר בלב ביירות הוא החריג ויוצא הדופן שאינו מלמד על הכלל, היינו על כך שבישראל החליטו באמת להוריד את הכפפות ולהעלות הילוך במאבק מול חיזבאללה.

בקושי עברו מאה ימים וכבר מדברים על סיבוב נוסף, על איומים איראניים ועל נחישותה של טהרן לחדש את הגרעין. גם בלבנון הפסקנו את האש חמש דקות לפני 12

גם בעזה בתום שנתיים של מלחמה קשה ולא מעט הישגים מבצעיים, נכפתה עלינו הפסקת אש המאפשרת לחמאס לשקם, בחסות אמריקנית, את כוחו ואת מעמדו. ומי שמאמין שיימצא כוח ערבי או מוסלמי שיהיה נכון להתמודד עם הארגון ולפרקו מנשקו שוגה באשליות, וכך גם מי שמאמין שארה"ב תתיר לנו לחדש את האש בעזה ובכך למוטט את ההישג היחיד בתחום מדיניות החוץ שבו יכול ממשל טראמפ להתגאות.

לבסוף ראוי להזכיר את איראן, שגם בה הכינו קשות, אבל בקושי עברו מאה ימים וכבר מדברים על סיבוב נוסף, על איומים איראניים בנקמה ועל נחישותה של טהרן לחדש את מסעה אל הגרעין.

אצלנו נוהגים גם להתגאות בהפלת משטרו של בשאר אל-אסד, אבל גם כאן השנה שחלפה שיקעה אותנו במעורבות חסרת תוחלת בבוץ הסורי, והיא מסתיימת במבוי סתום במגעים שיזמו עימנו הסורים במאמץ להגיע להבנות שיבטיחו את הביטחון בגבול. וגם כאן הכל ממתינים לתכתיב מוושינגטון לחדול מפעילותנו ומנוכחותנו הצבאית בסוריה.

מכל זה עולה שאין כמונו בלהשיג הישגים בקרב אך לא לסיים את המלאכה, או אף לאבד הישגים אלו במערכה המדינית שבאה לאחר המלחמה. אחרי הכל, מלחמה לעולם אינה מהווה מטרה בפני עצמה ותמיד היא מיועדת לשרת מטרות מדיניות, דבר שאצלנו לא למדו או שכחו.

העובדה שישראל ברחה כמו מאש מגיבוש תפיסה מדינית באשר לעתיד עזה הביאה עלינו הסכם כפוי המאפשר לחמאס לשמור על כוחו ברצועה, העובדה שהפסקנו את האש בלבנון חמש דקות לפני 12 מאפשרת לחיזבאללה לפעול לשיקום כוחו, והעובדה שאיננו מקדמים שום יוזמה מדינית לצד הפעילות הצבאית הביאה למיטוט החזית הערבית-ישראלית למול איראן.

לאריאל שרון המנוח שהכניע את גלי הטרור של האינתיפאדה השנייה היה כלל - לדבר חלש ובמתינות, אבל להחזיק ביד מקל ולא להסס להכות בו כשצריך, בבחינת שילוב של חוכמה מדינית ועוצמה צבאית. חבל שבמקום זה יש מי שעסוקים אצלנו בשאלה מי צייץ אחרון ואיך להכניע את הרמטכ"ל כאילו היה אחרון אויבינו.