מקרי הסכינאות והירי מהמארב, שאירעו לאחרונה בשטחים ובירושלים, יכולים ליצור רושם של תחילת התקוממות עממית נגד "הכיבוש", כמו זו שאירעה ב־1987, 20 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. תעמולת חמאס אכן משתדלת לתאר אותם כהתקוממות נגד ישראל ושותפתה, כביכול, הרשות הפלשתינית.
אבל לא זה המצב עכשיו בשומרון, ביהודה ובמזרח ירושלים. מבחינת רמת ההתנגדות הפעילה לישראל, המצב אולי דומה יותר לייאוש המובסים ששרר אחרי מלחמת ששת הימים. הפגנות במקומות כמו ג'נין או חברון, למשל, מופנות יותר כלפי הרשות הפלשתינית המושחתת והכושלת, למעט נקודות חיכוך כמו שער שכם או שכונת שמעון הצדיק שבירושלים. בכל אופן, אין תמונה של "שטח" בוער בתקווה לאומית.
ואכן, יש לפלשתינים בשטחים סיבות טובות לתסכול ולרפיון ידיים לנוכח כישלונותיה של התנועה הלאומית, האמורה לשחרר אותם במסגרת של "עם פלשתיני". היא מצויה במשבר חמור. מי שחשב שממשל טראמפ האנטי־פלשתיני אינו אלא תאונה זמנית, רואה עכשיו שגם ממשל ביידן אינו ממהר לחבק את הרשות בהנהגת עבאס, רודן בחסות ישראל המחשב את ימיו. איש לא באמת מעלה על דעתו ניסיון לכפות על ישראל "פתרון" שתי מדינות תלוש מהמציאות. חוק טיילור פורס (בתמיכת הדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב) אוסר על הדמוקרטים שבשלטון לסעוד כספית את המשטר הדיקטטורי של רמאללה, מפני שהוא מחלק קצבאות לטרוריסטים.
גם התשוקות הפרו־פלשתיניות של האירופאים התקררו מאוד לנוכח השחיתות העמוקה, ביטול הבחירות וחשיפת הדיכוי האכזרי שרשות רמאללה נאלצת להפעיל, כדי לאכוף את סמכותה המתערערת במחוזות השונים של השטחים. כשהורגים במכות רצח איש אופוזיציה כמו ניזאר בנאת, למשל, זה לא מוסיף בריאות פיננסית לרשות, המשוועת לנדבות מאירופה. וזכויות האדם של המוסלמים בשטחים אולי אינן חשובות למדינות המפרץ ולסעודיה, אבל גם להן וגם למצרים, שפיתחה תלות בישראל, יש סיבות אחרות לנטוש את רמאללה. הברית עם ישראל והפחד מאיראן ומהאחים המוסלמים הן שתי החשובות שבהן.
לפיכך, אין שחר לתקוות השמאל הישראלי הפרו־פלשתיני שיכפו על ישראל מדינה ערבית־מוסלמית בשטחים. רבים בשמאל מתרשמים עמוקות מניסיונות להחרים את ישראל ואת הישראלים, כמו זה המתהווה לאחרונה באגודה האקדמית האמריקנית של חוקרי המזה"ת, למשל. נדמה להם שאלו עננים המבשרים חורף מדיני לישראל. אלו אשליות, מצד אחד, או פחדי שווא מצד שני.
הניסיונות הכושלים להחרים את ישראל, שהיסטורית יש להם "זקן ארוך" עוד מהמרד הערבי בשנות ה־30, אינם אלא תולדה מייאוש מדיני. פת"ח, כשעמד בראש אש"ף, חתם על הסכמי אוסלו בתקווה לחתור תחת ישראל. המהלך הזה נחסם בעיקרו או נחנק, מחמת חוסר העניין של אנשי רמאללה בבינוי אומה פלשתינית ואלימותם הרצחנית.
אז מדוע הממסד הביטחוני של ישראל נחפז להציל את הרשות? מדוע הוא משמש שדולה למען המימון שלהם בארה"ב ובאירופה? אפשר לשער שצה"ל יישלח לשמור ישירות על שלטונה, לנוכח התערערות עוד יותר חמורה של הרשות, כצפוי. כל זה נובע מרצון מובן למנוע השתלטות של חמאס על לב הארץ. אבל מתקרב היום שהשיקולים האלה יתרוקנו לגמרי מתוקפם. ככל שיימשך ויחמיר הכישלון של הרשות, כך היא תאבד לגיטימציה פנימית עד לדרגה שלא תהיה בה עוד תועלת לבלימת חמאס.
יהיה מוטב אז לתת לרשות ליפול, כראוי לה. וכאשר תיפול, לא יהיה נכון, כמובן, לצפות באפס מעשה מעבר לגבול בהשתלטות חמאס, כמו שעשינו כשאנשי פת"ח הושלכו מגגות עזה ביוני 2007. מאז מבצע חומת מגן צה"ל פועל בכל הגדה. הוא יוכל להגן על אותם רבים מאוד שם, שאינם רוצים בשלטון חמאס. הם האחראים למנוע מעצמם את אימת המלחמה הפנימית. אנחנו נוכל לסייע. אין צורך להציל את רשות רמאללה, ואין לכך כל הצדקה מוסרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו