יש משהו מגוחך בדיון התקשורתי על האיום האיראני. קובעים הפרשנים בידענות, כביכול, שאין לישראל יכולת סיכול, או שיש לה. שהנהגת ישראל לא הכפיפה את יכולת הפעולה שלה לאמריקנים, או כן הכפיפה. מתיימרים לספר לנו מה המסרים העוברים בין ישראל לבין ארה"ב, בינה לבין בעלות הברית הערביות החדשות שלה או בינה לבין מעצמות המשנה המערביות. אנחנו מותקפים בדיונים אם יש או אין ויכוחים בממסד הישראלי על ההתמודדות עם איראן, ומי הצדדים בוויכוחים.
רק דבר אחד ודאי: אין לפרשני התקשורת מושג בנושאים שהם מדברים עליהם. אפשר לדעת את זה מהניסיון. את הבורות הזאת היסטוריונים מכירים. התיעוד הסודי נפתח לבסוף, ואנחנו משווים בין המידע האצור בו לבין התמונה המצוירת בעיתונות וההערכות התקשורתיות ב"זמן אמת". הפער, כמעט תמיד, עצום.
דוגמה אחת מני רבות: קוראי העיתונים בישראל של 1948-1947 לא ידעו על הברית בין הסוכנות היהודית למלך הירדני עבדאללה. הם ידעו על הקרבות עם האויב העבר־ירדני בלטרון. התקשורת לא מסוגלת לשקף לציבור תמונה אסטרטגית אמיתית. זאת מסקנה קשה מבחינה דמוקרטית, כי הציבור לא יכול לתת אמון בדיווח על ענייניו המדיניים והצבאיים החיוניים, אבל היא אושררה פעמים רבות.
פשוט איננו יודעים מה האפשרויות המבצעיות; מה האפשרויות הפוליטיות לנצל את חולשת המשטר ולערער אותו; מה טיב המגעים הדיפלומטיים האינטנסיביים המתקיימים, ללא ספק, בסוגיית איראן. יש "כשל דמוקרטי" מבני בשיח על האיום האיראני. הוא נכה, מחמת חוסר מידע אמין ומקיף דיו. העם נאלץ לסמוך בעיוורון על הנהגתו.
היסטורית, הראשונים שהצביעו על כשל מסוג כזה היו דווקא מתנגדי האופציה הגרעינית הישראלית. הם טענו שהיא אומצה בהחלטה של מיעוט פריבילגי, ולא נדונה ציבורית. הם הטיחו טענות כאלה גם נגד טקטיקת העמעום שנקטה ישראל בסוגיה הגרעינית. המדינה רק הכריזה שהיא לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור, אך עמעמה את השאלה מה כן עשתה. בעיני מתנגדי האופציה הגרעינית - גם זו היתה דרך לחמוק מפיקוח הציבור בישראל.
אבל עכשיו מומחשת העובדה שעמימות מובנית אל תוך הסוגיות האלה, לא משנה מה עמדתנו בהן. אי אפשר לדון בהן בצורה חופשית ומושכלת, בלי לפגוע פגיעה קשה באינטרסים חיוניים. כשהתקשורת דנה בהן, הבסיס שלה בהכרח ספקולטיבי, נשען על שברי מידע והדלפות מגמתיות ומבוסס על הנחות המבוקש - ויהיה מה שיהיה המבוקש: תקיפה, או "שב ואל תעשה".
הדבר מטיל אחריות כבדה על ההנהגה, הפועלת בעצם ללא בקרה דמוקרטית. ייתכן רק דיון עקרוני, ואלה הדברים שאולי אפשר לקבוע במידת מה של ביטחון. ראשית, בשום תנאי אסור להשלים עם איראן גרעינית. מוטב שאלה המקווים להרתיע אותה יעיינו בעלילות אסד והגז, כשחשש לשלטונו. המשטר האסלאמי באיראן רע ומגלומני ממנו. מצד שני, הוא סובל מאי־יציבות כלכלית, והסנקציות האמריקניות אינן הסיבה היחידה - משבר דמוגרפי ופערים במודרניזציה בין חלקי החברה הם סיבות עמוקות יותר. הוא לוקה בלגיטימציה הפוליטית שלו מול התקוממויות חוזרות; מוקף בשכנות עוינות: טורקיה, אזרבייג'ן, אפגניסטן, רוסיה; וגורם לא אחרון בחשיבותו: מבפנים, איראן היא בית קלפים אתני ודתי לא פחות מסוריה. לפיכך, שילוב של זדוניות, חולשה ויכולת גרעינית - יהפוך אותה למסוכנת מאוד.
שנית, אסור לנו "למסור את המפתחות" לאמריקנים. הם הוכיחו את ניכורם בצמתים חשובים: הם הפקירו אותנו ב־1948; הנשיא אייזנהאואר חתר לחבור לאיראן של ימיו, מצרים של נאצר; והנשיא אובאמה חבר לאחים המוסלמים ולאיראן. אלו חלק מהדוגמאות המוכיחות שאסור לישראל לסמוך על ארה"ב.
ושלישית, אם "זבנג וגמרנו" אינו ישים, מוטב לנהל מערכת חבלות מעכבות נגד איראן ושלוחיה ולחתור תחת המשטר, ולא להשלים עם איראן אסלאמיסטית כשירה לרצח המונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו