מי מפחד מהשב"כ?

איכוני השב"כ במסגרת המאבק בקורונה עוררו מהיום הראשון הסתייגות ציבורית. פגיעה בזכויות האזרח, רמיסת הדמוקרטיה וחדירה לפרטיות היו מטבעות הלשון מבית המדרש הליברלי שאפיינו את השיח נגד המהלך, שתכליתו היתה קטיעת שרשראות ההדבקה, ולמעשה הצלת חיים. מתברר כי בישראל של היום יש חוגים שבהם הרעיון המדומיין של חופש הפרט עומד מעל לרעיון המוחשי של החיים עצמם.

עם השנים הפך השב"כ לארגון הססן בכל הנוגע לפעילות בתחום ישראל. השב"כ מעדיף לעסוק בסיכול טרור ערבי־פלשתיני, כפי שנהג מאז 1967, אז התכנס מארגון לביטחון הפנים לארגון שמביט מהפנים החוצה. פעילות בתחומי המרחב האזרחי־ישראלי נתפסת כסוג של חריגה. זה בהחלט מובן, גם משום שהארגון רוצה לפעול במרחב של נוחות והדבר מזוהה עם עשייה בתחום סיכול הטרור.

בהיבט הזה מתקיימת מעין הסכמה לא כתובה בין גורמים בשב"כ לבין הליברלים בחברה הישראלית. ספק אם אלה וגם אלה הבינו את משמעות הקורונה כהתהוות יוצאת דופן בחומרתה, המחייבת לכופף עקרונות ולהגדיר מחדש את כללי המשחק בעבור יעד שמירת החוסן הלאומי. חוסן זה אינו נמדד רק בפרמטרים ביטחוניים מובהקים, אלא גם במונחים רחבים יותר של התמודדות עם תופעות שיש בהן כדי לאיים על הקולקטיב הישראלי.

הדיווחים הראשונים על הסתייגות גורמים שונים מאיכוני השב"כ מלמדים עד כמה מסויג הארגון משבירת כללים בכל הנוגע לפעילות החורגת מהקלאסיקה שלו. מאז זרמו מים בנהר, התחלף ראש הארגון, הגיע האומיקרון והועלתה מחדש האפשרות להפעלת כלי האיכון. ועכשיו גם הצביעות חוגגת.

קשה להבין את המאבק המיותר של הצדקנים הבוחרים למצוא את המטבע מתחת לפנס, אבל מתעלמים מתופעות המגלמות פגיעה אנושה הרבה יותר בזכויות הפרט. דוגמה לאלה היא חברות ענק כגון פייסבוק (מטא) וגוגל, הרוכשות באמצעות מכשירי הסלולר מידע אישי הנוגע להעדפות, להרגלים ולדעות של אזרחים. הן מסוגלות לפענח את האלגוריתם של כל אחד מאיתנו הרבה יותר מכל אנליסט בשב"כ.

מדוע אנחנו מאפשרים במידה רבה כל כך את החדירה לפרטיותנו כאשר מדובר במעשה ידיהן של חברות על־לאומיות, המדרדרות אותנו לתהומות של תרבות צריכה והדוניזם, אבל אנחנו כה חוששים לפרטיותנו כאשר מדובר בהפעלת כלים מצד המדינה שאמורה להבטיח את עצם יכולת הקיום שלנו? האם ייתכן שליברלים גמורים הם גם אינטרסנטים כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לנהנתנות, או שאולי מדובר בחבורה שנתקעה במאה ה־20, ולא הבינה עדיין כי איומים על חירויות נשקפים כיום לא רק מצד המנגנון המדינתי, שהפעם במקרה של ניהול משבר הקורונה הוא בצד שלנו?

"1984" של ג'ורג' אורוול ממש לא נמצא כאן, ודומה כי שריר הביקורתיות שצמח על בסיס הקרקע הליברלית הפך, כמו וירוס הקורונה, למעין רדיקל חופשי הפועל נגד הגוף והשכל הישר.