ההחלטה בדבר השחרור המוקדם של סיגלית חיימוביץ' ממאסר מעוררת רגשות שליליים בקרב רבים. נראה שקיימת תחושת אי-צדק נוכח ההליך המשפטי וחשש מהסיכון הנשקף מצד מי שהייתה שותפה לרצח של הנער אסף שטיירמן "ללא מניע, ללא זיק של הגיון, ללא רגש של חמלה או היסוס של חרטה", כדברי ביהמ"ש שגזר את דינה לעשרים וארבע שנות מאסר. אם כך, מדוע להורות על שחרור לאחר 21 שנים בלבד כשאכזריות מעשה הרצח מצדיקה מאסר ארוך אפילו יותר? מדוע לחשוף את הציבור למסוכנות הנובעת ממי שפגעה בערך קדושת החיים ללא סיבה ברורה?
ראשית, ההחלטה לשחרר את סיגלית משקפת הכרה במציאות החיים האנושית. מערכת המשפט הישראלית אימצה תפיסה כי מידת האשם הפלילי של מתבגרים פחותה מזו של בגירים. התפיסה מתבססת על ניסיון מקצועי שנצבר בהתמודדות עם מתבגרים ועל מחקרים שבחנו התפתחות נוירולוגית לאורך החיים. לחלק מהמתבגרים חסרה היכולת הקוגניטיבית הדרושה לקבלת החלטות רציונליות ולהתנהגות אחראית. אישיותם עדיין לא מגובשת והם רגישים להשפעות שליליות ולחצים חיצוניים, בעיקר מצד חבריהם. התגובה הישראלית למתבגרים שהורשעו ברצח אינה פוטרת אותם מעונש מאסר ארוך וכואב, ועם זאת מניחה שהתבגרות טבעית ותהליכי שיקום צפויים להשפיע לטובה על התנהגותם. זו הסיבה שלא מוטל על המתבגרים עונש לא קצוב ולא נמנע מהם לבקש שחרור מותנה טרם ריצוי מאסר מלא, בהינתן שינוי חיובי שחל בבגרותם.
שנית, ההחלטה משקפת הכרה בחשיבות התמיכה באסירים המשתחררים לאחר מאסר ממושך. מחקרים מראים שלמאסר כזה יש השלכות שליליות על מצבו הפסיכולוגי של האסיר. מעבר להכרה בהתמודדות האסירים עם משברים אישיים לאורך המאסר הארוך, בעשורים האחרונים התבססה הבנה ברורה: תמיכה בתהליך היציאה של אסיר מבית הסוהר הופכת את הסביבה החברתית למקום בטוח יותר. כמעט כל האסירים עתידים להשתחרר בשלב מסוים, ותמיכה והכוונה מקצועיות בהתמודדות עם אתגרי חיים מורכבים בדרך לא עבריינית יעלו את הסיכוי להשאירם מחוץ לעולם הפשע. אכן, הליך שחרור מוקדם ממאסר אינו משקף רק הטבה המתגמלת אסירים, שעברו תהליך אישי משמעותי בתקופת מאסרם, אלא גם מסגרת מקצועית המאפשרת לחברה להמשיך ולפקח על תהליך השחרור והשיקום ולנטרל את הבעיות שהובילו אותם לעבור על החוק.
לבסוף, ההחלטה משקפת אמון ביכולות המקצועיות של שירותי התקון הישראליים. מחקרים קרימינולוגיים, שבחנו מסלולי חיים עבריינים, מצאו שמעורבות עבריינית דועכת ככל שהאדם מתבגר. נוסף על כך, נתונים ישראליים מראים כי הסיכון שאסיר השפוט למאסר של עשור ומעלה יחזור לכלא קטן פי שבעה בהשוואה לכלל האסירים. במצב זה, התרשמות גורמי הטיפול והשיקום המלווים את האסיר במשך תקופה ארוכה מאפשרת לגשר על היעדר ידע מדעי באשר לסיכון הנשקף מאסירים השפוטים בגין ביצוע רצח בגיל ההתבגרות.
דומה שבמקרה של חיימוביץ', המטפלים וגורמי המקצוע התרשמו שעברה דרך שיקומית ארוכה ומשמעותית, שכללה שינוי עצמי עמוק, קבלת אחריות על המעשים, הבעת חרטה והימנעות מהתנהגות המפרה את כללי המאסר. כמו כן, נראה שהוכח כי אפשר לסמוך עליה במסגרת תעסוקתית ובחופשות, ושהיא עתידה להשתלב במסגרת שיקומית, שתקדם ותפקח על תהליך היציאה מפשיעה לאחר השחרור.
שחרורה המוקדם של חיימוביץ' אינו מבטל את התחושות הקשות הנלוות להחלטה, אלא מחדד סוגיות ישראליות חשובות העוסקות בענישת קטינים, אתגרים העומדים בפני אסירים משוחררים, ויכולת ארגוני התקון לשפר הן את מצבם האישי של העבריינים והן את ביטחון הציבור והאמון במערכת המשפט והתקון.