זהירות: נורמליות של המזרח התיכון

במוצאי שבת האחרונה השתתפתי בפאנל בתוכנית "אברי ושרקי", החביבה עלי. זה היה אחרי סוף שבוע סוער במיוחד מבחינת מזג אוויר ורגוע למדי מבחינת חדשות. בפתיחת התוכנית הצהיר אברי שיש הרגשה של חזרה לנורמליות, ואני נבהלתי לרגע. לא כי אני לא אוהבת נורמליות, אני דווקא משוועת אליה, אחרי שנים קשוחות של קורונה ומלחמה, אבל משהו בנורמליות של המזרח התיכון מפחיד אותי.

אוי ואבוי הנורמליות. זו שמכסה אותנו בשמיכת פוך נעימה כשבחוץ השיטפון מאיים ומתקרב, זו שמעוורת את עינינו בשאיפה כה טבעית להיות עם ככל העמים, לחיות את החיים בלי יותר מדי מלחמות או דרמות. זו שמשקיעה אותנו עמוק בבוץ הקונספציה.

איכשהו, בזכות אותה נורמליות דפדפנו השבוע את הפיגוע הרצחני בצומת גוש עציון. חזרנו לשגרה, או שמא לשגרע. אהרון כהן, תושב קריית ארבע עם עיניים טובות, אבא לשישה ילדים וסבא לנכדים, נרצח בדם קר שם בצומת, בפיגוע משולב של דריסה ודקירה.

את טיפול השורש צריך לערוך בכפרי הצרעות שמהם יצאו המחבלים. האם נוכל להרוס את בתיהם תוך שבוע, או נחכה שנה עד שההרתעה תישחק ורק אז נפעל?

לא 7 באוקטובר, לא איראן או חיזבאללה, אלא אותו טרור ערבי ידוע ומדמם, שמטפטף ומציף אותנו לאט. צומת הגוש נפתח לתנועה כשעתיים לאחר הפיגוע וחזר לשגרה, כי הנורמליות שלנו דורשת גם להמשיך בחיים, והגיעו אליה כל ראשי הפיקוד והרמטכ"ל כדי לבחון מקרוב את מה שאירע. אבל זה לא משנה.

כי הצומת הוא אולי הכי מאובטח בארץ, ומה שיעזור זה לא עוד בטונדה או תגבור חיילי מילואים, גם לא תחקיר האם הכוחות היו מספיק דרוכים. את טיפול השורש צריך לערוך בכפרי הצרעות שמהם יצאו המחבלים, בקרב הסביבה והמשפחות שגידלו אותם. באותו ערב של הפיגוע אמר אביו של אחד המחבלים לתקשורת כי "הדבר שהכי ציפיתי לו בחיי הוא להיות אבא של שאהיד".

הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ותאוות הרצח והשנאה שלהם לא שככה גם אחרי 7 באוקטובר. השאלה היא אם אצלנו נפל איזשהו אסימון, או שנמשיך לשאוף ל"נורמליות". השאלה היא אם נוכל להרוס את בית המחבלים תוך שבוע, ולא תוך שנה אחרי שההרתעה כבר נרמסה ונמחקה.

השאלה היא אם נוכל לבצע צעדים קיצוניים בתוככי כפרי המחבלים, כאלה שיהיו חסרי פרופורציה למה שהורגלנו אליו לפני 7 באוקטובר. כרגע מסתמן שלא. זה לא מגיע בחלל ריק, זו עדיין הרוח החיה בקרב שכנינו.

השבוע פרסם צבי יחזקאלי סקר של "המרכז הפלשתיני לסקרים ומדיניות" שבראשו עומד ד"ר חליל שקאקי, ולפיו הפופולריות של חמאס בעזה עלתה משמעותית לאחר הפסקת האש, כשיותר מ-50% מתושבי עזה תומכים בתפקוד חמאס במלחמה ומתנגדים לפירוק חמאס מנשקו.

הנתון המדאיג יותר הוא ש-44% מהעזתים ו-59% מערביי יהודה ושומרון טוענים כי החלטת חמאס לפתוח במתקפת 7 באוקטובר היתה החלטה נכונה. שקאקי עצמו צוטט ב"וול סטריט ג'ורנל" ואמר שהתוצאות היו "הלם", ולאחר שבסקרים הקודמים מעמד חמאס היה בירידה - לאחר הפסקת האש הוא בעלייה, "למרות שנתיים של לחימה וכמעט 70 אלף הרוגים בעזה, חמאס לא רק חי עדיין אלא אף משגשג".

צרפו את זה לעובדה שחמאס משקם את עצמו בעזה, ואפילו אונר"א - ארגון שמהווה רעל חינוכי ורעיוני לדור הצעיר, וטובע בטרור תחת מעטה של זכויות אדם - ממשיך לפעול ברחבי יהודה ושומרון וכמובן גם בעזה. אנחנו רוצים לשכוח את המראות הנוראים וסיפורי הזוועה של הטבח, אבל אצלם זו רוח במפרשים.

"לפני שהטפטוף יהפוך למבול", כתב אהוד בנאי, וכדאי להזכיר שלפני כל טופאן, שיטפון, יש טפטוף. הטפטוף הזה חזר תחת הנורמליות הכל כך מיוחלת, והשאלה היא בעיקר מה יעשו היהודים: האם נדע לגרוף את המים ולעצור את הטפטוף, או שנשקע בהם בשיטפון הבא.